המפלצות שמתחת למיטה

תמיד תהיתי לעצמי למה בסרטי פנטזיה או סרטים אמריקאים של מלחמה נגד זומבים או נגד הרשע, תמיד אור השמש נראה כמשהו שמאיים על אותם יצורים שלא מסוגלים לשרוד את אור היום, התרגשתי שה״רעים״ לבסוף מצטרפים אל ה״טובים״ , וחוברים נגד כח עוד יותר אפל ועמוק יותר, כי זה נותן הרגשה של תקווה זמנית והרגשה שהסיפור שמתפתח שלם יותר, רק תמיד מגיעה מפלצת חזקה יותר שהחיים הם מאבק.

-האור מספח אליו חלקים בתוך עצמך. -

יש לי מפלצות מתחת למיטה ופחדים שלפעמים מנהלים אותי היטב מתחת למזרן של הלב, שרוצים לתפוס מקום וחלק ממרחב של מזרן כמעט זוגי ,יש תקופות שהם מרימות קול ולא מפסיקות לנחור לי באוזן ומקבלות צורה של מחשבות שחוזרות על עצמם, שמתחת סה״כ יושב רגש שלא הספקתי לעכל מארוחת הערב או מהעבר.

-אתה מאושר אבל אתה גם מפחד-

אז אני מכוון נשימה אל הלב, מזכיר לעצמי שאני אדם עם חלקים חשוכים שמבקשים הכרה פשוטה בקיומם, ובזכותם יש לי מצע להגדיל את האור, ועל אף המצע לא החלפתי מצעים בתקופה האחרונה, אבל אני מרסס אותם במבשם כביסה שנותן הרגשה של משהו חדש, וזה קורה תמיד בתקופות שמשהו מת ונגמר בתוכי אחרת בשביל מה להתחדש? אלו תקופות שאני ער להתנגדות שלי והרצון לאחוז במבנה המוכר בעיקר בשל חוסר הביטחון, אבל מתי באמת היה לי ביטחון לגבי משהו? לא עדיף פשוט להשלים עם החוסר?

טוב שקט - כולה רוצה להניח את הראש,לשחרר שליטה ולהסכים להתפזר אל הקוסמוס ולהתמזג עם השמיים, מה שלא תמיד מתאפשר כי מסתבר שעבודת מודעות ממשיכה גם בחלומות ושם אתה לא כל כך בשליטה , ופוגש תכנים ממרחבים של הצללים, הפחדים שלך, מה שאתה מדחיק, עם פרצופים מוכרים, אבל מי מכיר אותם בכלל?

חלומות לא פתורים לפעמים אלו פשוט משוואות לא פתורות בתודעה שלי שמחפשות פיתרון ,ויש שרוצים לפרש חלומות אז אם כבר תפרש אותם באופטימיות ותקווה, לצד ההכרה בכאב, וההכרה העוד יותר כואבת: לרוב זה אני זה שמכאיב לעצמי עם תפיסת מציאות משובשת. כי רק ככה אני לומד לפעמים , ועכשיו , בשיא החלום מציעים לי לצאת מלופ או משיעור ולבחור אחרת, להסתכל אחרת, גם שואלים אותי אם לא התעייפתי מאותו סיבוב שחוזר על עצמו ואם בא לי פשוט להניח ולחזור לעצמי כי אני סתם מתרחק יתר על המידה על האף הצורך לפעמים לאבד את עצמך , רק שיהיה בתוך עצמך.

-הריפוי מגיע שאתה מאפשר לעצמך להרגיש-

העניין עם מרחב הצללים והמפלצות מתחת למיטה היא שאתה מוצא אומץ ומביט למטה להסתכל אם היא באמת שם , ואולי להציע לה לישון כפיות היום כדי להפיג לשניכם את תחושת הבדידות , אתה מסתכל ומגלה שאין שם אף אחד, הפחד עבר טרנספורמציה לא בהכרח כי דחפת איזה פעולה אלא פשוט כי ביקשת לחבור אליו לרגע.

אתה מסתכל על אור הירח שנוגע בעדינות בחשיכה, החושך קצת מתפוגג אבל אתם עדיין יושבים יחד. זה רך , כי לפעמים שאתה בא אליו באיזה קטע של אני מודע אליך אדון פחד בוא מכות, שניפטר ממך , אני לא מפחד אני גבר אמיתי, אתה תחשוף אותו במכה אחת ,כמו השמש של אוגוסט ב 12 והוא יברח לפני שתוכל באמת לשאול לשלומו, להכיר בו ולשאול ממה אני מפחד?

זה לא ששמש זה רע, גם מודעות זה דבר נפלא ויפה לי שזוף אבל רק להסתכל משם לפעמים גורמת לי לשכוח שבאתי לשבת , ולהרגיש את הצללים והסמטאות החשוכות שאני מפחד ללכת שם לאיבוד, אבל הרבה פחות שאני זוכר שהלב מאיר.

מתי הוא מאיר הלב הזה ?

תמיד

הוא פשוט מוסתר לפעמים כי חלק מהחיים זה להתערבב עם הצללים, עם הרגש , התעתועים של המיינד ולפעמים נכון, ממש ממש חשוך.

-אפשר תמיד לבקש בהירות-

זו עבודה אינסופית , וככל שהעץ גדל וצומח , ככה גם כמות הצל שמשלימה אותו , ושחושבים על זה צל וחושך זה מקום לנוח בו, להתחבר לעצמך, להכיר ולהשלים גם עם החלק החשוך , עם הערב , עם העבר , אבל אתה תמיד יכול להקל על עצמך וללכת להשתזף היום.

אז אדם הולך לו במדבר , לאט לאט , וכבר מנסה שלא לברוח מהצל של עצמו כי הוא חלק ממנו ותמיד היה שם איתו, הוא משתדל להפסיק לנסות לבטל את העבר , הכאבים , הזהויות הקודמות והקארמה השבורה שתישאר תמיד חלק מאדם שהוא שלם , לא מושלם , שכל מה שמבקש לעצמו לאחרונה זה בהירות וכנות מול עצמו בהמשך הדרך, יותר אמיתי , יותר רחוק ממה ששקרי.

הבהירות רואה ואינה מבטלת או שוברת את מה ששקרי, מבולבל , מניפולטיבי, או את מי שמולו , אלא פשוט מסתכלת עליו בחמלה , נותנת לו לעבור דרכה בסירוב קל , ויודעת שזה יתפרק מעצמו, עצם הנוכחות שלה והחיים עצמם.

אדם סה"כ מבקש להיות מאושר.