דימוי עצמי - מסביב לעצמך בכדור פורח של האגו.

אנחנו אנשים עם מעטפת של עור, בשר וחומר שמסתירה מתחתיה הוויה של משהו בלתי ניתן לתפיסה , הגדרה או צורה .

מילדות אנחנו מחונכים להתעסק לרוב במה שחיצוני , במעמד והמקובלות שלנו בחברה , מה שיביא לנו ערך חומרי בעיקר ויענה לנו כביטחון עבור האגו והדימוי העצמי שאותו אנחנו רוצים להקרין לסביבה שלנו .

האגו אוהב להתנפח כמו כדור פורח כשנוגעים לו בפגמים וחוסר השלמות , כי הוא מדמיין שאין אצלו בעיות והעולם שייך לו, ובדרך יש את התפתחות של ה"אגו הרוחני" שמחפש להסיר את השלילי בתוכנו כדי להגיע לדימוי מבריק שיקרין שלמות החוצה.

אז אדם מסתובב עם ספילה של דימוי על עצמו, ואיך שהיה מדמיין שהוא היה רוצה להיות , כאשר אותו דימוי אמור לספק או לענות לו לכסות על חוסר מסויים.

שהמיינד מנהל את הדברים החיפוש הוא אחרי מה שישתלם ומובטח לי בעתיד.

שאנחנו חולמים להיות משהו או מישהו בעולם הזה , או מדמיינים לעצמינו משהו לגבי העתיד ,לרוב ההתעסקות היא בתצלום או בתמונה מסויימת , ולא בהכרח בנוכחות בתוך ההוויה הפנימית שלנו, אנחנו מציירים לעצמינו תמונה שעונה על דימוי שכביכול אמור להעניק לנו אושר בעתיד כשנגיע אליו , כאשר לאותה תמונה עתידית נדבק חלק בתודעה שלנו שמסביר לנו שהאושר נמצא שם וגם שם יפתרו הבעיות , רק שהוא לא מספר לנו שזו אשלייה של דימוי של איך לימדו , וחינכו אותנו לחשוב.

כולנו אחד ומאותו מקור אבל כל אחד בא לממש ייעוד ועולם פנימי שונה

אז תחילה , מה שקורה למעשה זה שהתודעה שלנו בהזדהות טוטאלית עם הדימוי העצמי החיצוני שלנו, הסיפור , ועם מה שקורה בחוץ , אמונות וחוקים שקיבלנו על עצמינו, ולכן כאשר התנאים לא מספקים , הדברים לא מסתדרים , נשמעים , נראים , או מקרינים את השלמות המיחולת , יש איום על הדימוי העצמי שלך ביחס לאחרים - כי ככה נבנתה הזהות שלך.

אותה תפיסה שמשווה אותנו כל הזמן לאחרים נסוגה בתקופות שאדם מאפשר לעצמו לתפוס מרחק ולהתנסות בפרספקטיבה אחרת לגבי מי שהוא.

התפיסה והנסיון לאחוז את איך אנחנו נתפסים מבחוץ בעיני אחרים , יוצרת קודם כל תלות שלנו באותו דימוי שלא תואם את מי שאנחנו באמת , או לא מאפשר שינוי לטנספורמציה למבנה שיותר תואם את העולם הפנימי שלנו , ובנוסף גם משמרת את התלות של האחר כי גם הוא רוצה שאני אשאר כמו שהוא מכיר יודע , אוהב , אבל אז אי אפשר להמשיך לפתח את אותה מערכת יחסים כי היא בנוייה על תלות , ולא על אהבה עצמית וחופש הבחירה לשנות ולהשתנות עם חיים.

הפחד עוצר אותנו מבלבחור אחרת , ונוצר קיבעון מחשבתי ותפיסתי על עצמינו כי חס וחלילה אם נשתנה זה יזעזע את האגו שלנו כי לא מובטח לו לקבל מקום של שייכות בתוך חברה, עולה אין הוודאות להשלכות של השינוי, ואולי זה יפגע בסביבה הקיימת עם ציפיות וסטנדרטים של התנהגות , יעדים , מצב נפשי כלכלי ובריאותי אידיאלי , ולכן אתה כביכול לא יכול לחיות בחברה שאתה מביא את הצדדים החשוכים או צדדים חדשים -

אבל - קודם כל אתה לא אחראי על מה הסביבה שלך מרגישה - כי אתה לא אלוהים.

ועדיף לקבל קודם כל את עצמך על מרבית צדדיך.

נגיד וכבר גילת כבר שאתה מקבל את סך חלקיך , עכשיו נותר לקבל אישור וסמכות פנימית לחיות אותם.

אתה לא חיי ביחס לעצמך , אלא ביחס לאחרים

הרבה פעמים שאנשים מחוכנים וגדלים בתוך חברה או משפחה ששוללת את הייחודיות והשונות שלהם לאט לאט, הם לומדים להסיר את החלקים החשוכים , השפלים , המעוותים, ולומדים ליצור דימוי של כח , שליטה , עוצמה , אופטימיות מזויפת , ידע , וודאות כדי להשתלב בדרישות החברתיות והמוסריות ולהקרין ביטחון אשלייתי, למרות שמתחת יושב חוסר , חולשה , פחד , חוסר ביטחון, ואולי ייאוש.

וככה לאט לאט ככל שאנחנו מתחזקים את הדימוי , אנחנו חיים מבחוץ פנימה, כי התפיסה והאגו שלנו בהזדהות טוטאילת עם המציאות החיצונית, ולכן הערך של האדם תלוי במה שקורה בחוץ , בתוצאות , במצב שלו , בפעולות שלו , במה הוא אמר או לא אמר , בתגובה של האנשים סביבו אליו , ההתעסקות במה חושבים עליו , שכל אלא למעשה נוגעים בדימוי העצמי שהוא לא מי שאתה באמת אלא מעטפת שמאויימת להתפרק כי כאילו הולכים לגלות מי אתה באמת.

ומה יגלו באמת אם בכולנו יש את הכל ?

האדם במאמץ להקרין החוצה , ובזמן שהוא נחלש לאט לאט מבפנים, ושוכח למה הוא הגיע לכאן

אחד המנגננוים של המיינד שלנו להשאיר אותנו תחת השליטה שלנו הוא להסביר לנו שאנחנו שולטים במציאות ואחראים גם לתוצאות בתוכה ולכן כל תנודה , סימן , או מה שקורה בחוץ הוא באחריותי ולכן הוא משאיר את האדם בתחושות אשמה , חוסק סיפוק , ושהוא לא עונה ליעדים מדומיינים שהמיינד בעצמו הגדיר עבורו דרך מערכת אמונות של הסביבה בה הוא גדל, הוא שוכח שיש שמיים מעליו , ושהוא לא שולט במציאות , אבל בגלל שהוא נחלש מבפנים ולא יכול להתחבר למקור פנימי , הוא צריך להשיג כח מבחוץ , או על ידי שליטה ומניפולציה על אחרים , או על ידי צבירה כח דרך נסיון לייחס לעצמו את עולם החומר ולחזק את הדימוי העצמי שלו שאין לו קשר לעצמי האמיתי.

לאדם יש אחריות על המרחב האישי שלו , על הנוכחות שלו , אבל גם איך הוא בוחר להגיב בתוך אותה המציאות , אדם לא שולט במה שהוא ירגיש , יעלה , יפגוש כי לא הוא מזיז את המציאות אלא כוחות הרבה יותר גדולים ממנו, שרק מקרינים לו בתסריט של המציאות את מי שהוא .

שהוא בא בחיכוך עם העולם הוא פוגש הכל , אבל יש לו הבנה ומודעות שהוא לא אחראי על מה שמתרחש סביבו וההבנה הזו למעשה מאפשר לאדם ללכת ובאמת לחוות את החיים מבלי שהחיים בהכרח נוגעים בו, מטלטלים אותו כי יש לו הבנה שאין לו שליטה על החיים האלה, הוא אורח שבא לחוות וללמוד מתוך החוויות הרגשיות , ולבצע בחירות בתוכם, השאלה מאיפה הוא בוחר ? מה המניע? ומאיפה הוא מגיב ?

אתה מגיב לפני שאתה מרגיש

שהאגו והמיינד שולטים על האדם התפיסה שלו משובשת, מערכת העצבים , התגובה - מתפרשת הרבה יותר מעבר למרחב האישי שלו כי הוא חייב להיות ער לכל תגובה וגם להגיב בהתאם כדי לשמר את השליטה , והצורה שלו . - וכך כל תגובה , או שינוי במציאות מאיימת על הקיום שלו , כי כל שינוי מראה לו מחדש שאין לו שליטה , ולכן מפגיש אותו עם הפחד של אובדן השליטה, הצורך לשחרר, ולמעשה עבור האגו זה המפגש עם המוות.

המיינד מבין שהוא לא יודע כלום, ולא יכול לתקן כלום כי אף אחד לא ביקש ממנו- העולם יסתדר בלעדיך.

וכך שרגש עולה , הוא עולה כאינדיקציה (כי הוא דובר אמת) , הוא מנגנון איתות עדין ועמוק שמבקש למשוך את תשומת הלב למשהו שמתרחש במציאות הפנימית ולא החיצונית .

זאת אומרת שעולה זיהוי של רגש , ובגלל שהנטייה לתפוס את החיים מבחוץ , הפירוש של התודעה שלנו למה שאנחנו מרגישים מאיים על אותו דימוי שרוצה לשלול את החרדה או הפחד שאלו הרבה פעמים מסמנים לנו על ההתרחקות מעצמינו , כי כל המערכת שלנו מופנת החוצה לסידור ושליטה על המציאות , אחריות על כל מה שמתרחש, וככל שאדם מתנגד לשינוי כי הוא מאמין שהוא יכול לשלוט על משהו ועל התוצאות שלו , הוא למעשה מפתח תפיסה משובשת שהופכת בהמשך גם לתפיסה קורבנית - או האשמה חיצונית או האשמה פנימית בכל דבר שלא עומד בפני הסטנדרטים , הציפיות שהמיינד שלו הציב עבורו .

אתה מאשים את האחר בחוסר השליטה שלך לשנות אותו , או מאשים את עצמך בחוסר השליטה על המציאות והתוצאות שלה.

הרגש מגיב כדי לסמן לך מדיי פעם שאתה בחוסר הלימה בין איך שאתה מתנהג לבין האמת שלך. - יש בקשה לבדוק מה אתה לא משחרר ממערכת האמונות שכבר לא תואמת את ההתפתחות שלך.

השכל מסביר לך שאתה אשם , כי אתה אחראי על כל דבר , כאילו אתה אלוהים והכל תלוי רק בך.- יש בקשה לשחרר מהתפיסה שאתה שולט על משהו.

ואלו למעשה נמצאים במאבק בין הדימויו העצמי החיצוני, הסיפור והמבנה שהמיינד מנסה להחזיק, לבין מי שאתה באמת שהבועה מתפוצצת .

מה נשתנה ?

המעבר הוא לפרספקטיבה רחבה שמסתכל על העולם מנקודת מבט שהאדם הוא אורח , והתפקיד שלו הוא בעיקר להיות מחובר לעצמו ולאמת הפנימית שלו , ולאזן בין חלקי התודעה שלו כדי שיוכל לראות את העולם ממקום בהיר יותר , כדי שיוכל להעמיק וללמוד על עצמו, להשתחרר מההתניות ולהיות פתוח לשינויים ולעובדה שאין וודאות בעולם שנראה לנו שמישהו יודע משהו.

שהתודעה יוצאת מאיזון באופן טבעי ועולה רגש וסביבו נרטיב שחוזר על עצמו זה הופך להזדמנות לחקור מה אני מסרב לפגוש בתוך עצמי שמסמן לי על אפשורת להשתנות ולבדוק את זה קודם כל ביחס לעצמי , למה אני מרגיש וחושב ומאמין, ואם ארצה בהמשך אוכל להתחשב ולהיפתח לפרספקטיבה של אחרים עליי מבלי לנטוש את עצמי, כי לא כל דעה של מישהו עליי רלווטנית.

בתהליך של השחרור הזה קורה דבר מעניין - אם כל מה שחשקת עד עכשיו בחייך היה עבור משהו חיצוני , למלא תשוקה , הנאה , ואתה רוצה למעשה להשתחרר לרגע מהתשוקות , כי הם מסיטות אותך מהדרך הראשית שלך , מה נשאר ?

אתה בהתחלה חושק , אחרי זה משחרר , ואז רותם את התשוקה אל הלב

בהתחלה אדם משחרר ומבין שהוא מאושר מעצם היותו מחובר לעצמו ולהוויה הפנימית שלו, הוא מחובר ושוהה בעצמו והוא לא צריך כלום כי הוא מבין שאין שום דבר שמתקיים מחוץ לעצמו .

עכשיו מה עושים עם עולם החומר ?

אחרי שהגעת לפרספקטיבה שאתה אורח עולם , אבל גם בנאדם עם תשוקות , אתה יכול להתחיל לרתום את התשוקות שלך למשהו נעלה יותר כי אתה מבין שבאת לפה לשרת משהו נצחי שהוא הרבה יותר גדול ממך , רק היית צריך קצת לפנצ'ר את הכדור הפרוח של האגו שייקח פחות מקום במרחב , לא ישים את עצמו במרכז וגם יקרא לעצמו אלוהים .

התשוקות מחוברות לרצון הלב , ומה שנשאר זה להמתין ולפעול מתוך אי הוודאות כאשר הדברים מגלים את עצמם כל יום מחדש .