אלמנט המים
החיים מתחילים וחוזרים למקור
אלמנט המים הוא האלמנט העמוק מכולם, החיים מתחילים ונגמרים במים, מטבעם ,הם מחלחלים לעומק העומקים בחיפוש אחרי מה שמסתתר מתחמת לפני השטח , ולכן בגישה של חמשת האלמנטים הם מסמלים את החיפוש אחרי הגרעין העצמי , הליבה של האמת הפנימית , ויש להם אין סוף סלבנות בדרך לשם. בגלל זה הם לא רק אחד מ 5 האלמנטים, אלא השורש שמאפשר לכל הדברים לקרות כי הם מכילים את הפוטנציאל . החיים בתפיסה הרוחנית הם אשלייה, האשלייה היא הכרחית כדי לשרת אותנו למען ההתפתחות ומתבטאת במציאות דרך כל 5 האלמנטים , כאשר המים הם ההשתקפות שבה שאר האלמנטים יכולים לראות את עצמם כי הם המקור לכל התופעות.
תדמיינו באר עמוקה ואפלה , שמכילה בתוכה את זיכרון הבריאה, ככה המים סומרים את סוד החיים , את המיסתורין ואת מה שעוד יש לגלות , הם כח פנימי שעוד לא קיבל צורה אבל טמון בו פוטנציאל אין סופי להולדה.
לגבי מושגי בסיס והיכרות עם מושגים.
משתייך לעונת החורף- חורף זו עונה שנדמה שהזמן קופא והזמן נעצר , פחות מרגישים את זה בארצות חמות כמו ישראל שנדמה שלפעמים החורף מדלג מעלינו , אבל בכל זאת הטבע בנסיגה , וגם האדם בנסיגה אל הבית , אל הפנימיות , כי מתוך האטה יש אפשרות להצליח לפתח הקשבה למה שעולה מהעומק של הרצון.
חורף אמיתי אם נרשה לעצמינו אינו רק עונה חיצונית אלא מצב תודעה ולכן לא באמת תלוי במשהו חיצוני, יש אנשים שמסתתרים בחורף בשיא הקיץ ולהפך,וזה שעכשיו אביב לא אומר שאתה לא יכול להיכנס רגע פנימה לבדוק דברים , כאשר חורף אנרגטית הוא הקיפאון והאטה של הרגש בעיקר להתקרב למהות פנימית נטולת הרעשים, וכמובן שאי אפשר להיות שם כל הזמן, כי ככה זה .
זמן ביממה-15:00–19:00, אלה שעות שמגיעות אחרי אלמנט האש ושיא היאנג וההתרחבות החוצה , זמן של שיבה פנימה ועיכול היום שהיה , או פשוט רצון לדפוק איזה שנץ , כמובן אנחנו חיים בעולם מודרני ואין כמעט משמעות להתנהלות לפי "זמן מסונכרן עם הטבע", אבל אפשר להבין שאלא שעות שיכולות להיות רלוונטיות להאטה.
איברים איבר יין: כליות
-איבר יאנג: שלפוחית השתן
חוש: שמיעה אלמנט המים מחבר אותנו לחוש השמיעה — אך לא רק לאוזניים במובנן הפיזי, אלא גם להקשבה הפנימית, לאותה יכולת לשמוע את מה שלא נאמר. לזהות את הצלילים שמתחת לפני השטח. כשאלמנט המים באיזון, האדם מסוגל לשמוע לעומק — לא רק את המילים, אלא את הכוונה שמאחוריהן, לא רק את הרעש, אלא את הריק שבין הצלילים. זו גם אותה הקשבה אינטואיטיבית, שלעיתים מכונה “קול פנימי”, אפשר לקרוא לזה האינטואיציה שלנו, שמחוברת לרצון העמוק שמהדהד בתוכנו . וכמו שהמים יודעים לזרום גם באפלה, כך גם יכולת ההקשבה שבאה מהמים יודעת להוביל אותנו גם כשאין ודאות, רק תחושה.
מיד קיימת האפשרות לשמוע כל היום מחשבות שליליות וביקורת עצמית שסותמות לך בסוף את האוזניים.
רקמה: עצמות העצמות הן המבנה העמוק והיציב ביותר בגוף, אך גם זה שנבנה לאט ומתעצב לאורך זמן. הן אינן רק שלד פיזי , אלא גם שלד של זהות. אלמנט המים, דרך העצמות, מספר את סיפורו של ה”אני” העמוק -
מי אני כשאני נטול קליפות, כשאין מסיכה, ומה נשאר בי שהוא שלי באמת. זה לא הזהות החברתית שאנחנו בונים באלמנט אדמה.
זהו המבנה שהבאתי איתי לעולם, הקוד הפנימי שלי, וגם המיכל שמחזיק את הפוטנציאל העתידי שלי. כמו שהעצמות שומרות על מח העצם – כך אלמנט המים שומר על שורש החיים, על הזיכרון העמוק של מהותי, גם כאשר אני עדיין בתהליך הפשלה וגילוי.
מתי אפשר לראות את העצמות שלך ?
שאתה מחייך.
נוזל גוף: רוק סמיך ( YE) (לרוב גם נחשב שקשור לנוזל השדרה והנוזל הסינוביאלי)
צבע: שחור / כחול כהה
הרגש – פחד
הפחד הוא הצל של אלמנט המים, אך גם שומר הסף שלו. הוא אינו אויב, אלא קול שמבקש מאיתנו להיות דרוכים, נוכחים, ולפעמים פשוט להאט. הפחד מעלה שאלות של קיום, הישרדות, וביטחון – אך כשמתבוננים בו לעומק, מגלים שהוא מופיע בשלוש שכבות מהותיות.
פחד מאיבוד שליטה – זהו פחד גופני, בסיסי, הישרדותי. הוא עולה כשאנחנו מאבדים אחיזה, כשאיננו בטוחים איך ננווט את עצמנו מול הבלתי נודע. זהו הפחד של הכליות, שמבקש ודאות, רצפה מתחת לרגליים, פחד למות, פחד שמשהו יקרה כל רגע.
פחד להרגיש – פחד של הלב. כאן הפחד נוגע ברגשות עצמם – בעוצמות, בכאב, באינטימיות. הוא שואל: מה יקרה אם ארגיש עד הסוף? האם אוכל להכיל את זה?
פחד לחוות – זהו פחד הנשמה, של אותה שכבה עמוקה שרוצה להתגלם באמת, אך גם חוששת להיחשף, להיכנס לעולם החומר והצורה שיש בו כאב, ולעבור דרך מסע הגלגול.
כאשר הפחד שולט – הצ’י שוקע, החיים קופאים. אך כשהוא מובן, ומקבל מקום, הוא הופך למים שזורמים בעמק – מנווטים, גמישים, אך גם חזקים באופן שקט
יסוד מנטלי/רוחני: إر / Zhi (רצון פנימי, כוח רצון, חיבור לגורל)
טעם: מלוח - טעם זה תדר , ולא סתם אנשים נמשכים לטעמים , טעם מלוח יכול לייצר עומק , לרכך , להמיס , יש לו יכולת הזנה וריפוי , כאשר בעודך יכול כמובן לייבש ולהכביד.
כיוון: צפון
תנועה: פנימה, למטה
אקלים: קור
קול: נאנח, מתנשף / קול נמוך ומעמיק
שלב בחיים: לידה ומוות (התחלה וסיום, השורש)
מכיוון שהמים הם הפוטנציאל למימוש, הם מכילים בתוכם אין סוף אפשרויות, זה מיוצג כרעיון בנקודה הראשונה על מרידיאן הכליות.
Kid 1 – Yong Quan | "מעיין מבעבע", מקום בו נובעות האפשרויות, Kid 1 ממוקמת בכף הרגל, במקום הנמוך ביותר בגוף — אבל מבחינת משמעות, היא אחת הנקודות הגבוהות בתודעה.
היא מסמלת את הפריצה הראשונית של מים מן האדמה, כאילו שהפוטנציאל הסמוי שבתוך האדמה מתעורר ויוצא החוצה כמעיין חיים. המיקום הזה – בין האדמה לרגל –המים כנשא של אין סוף אפשרויות, שעדיין לא עלו למעלה – אבל כבר מחכים לפרוץ.כאשר נקודה זו פתוחה ופעילה: • האדם חש מחובר לשורשיו, אך גם פתוח לתנועה חדשה • הוא אינו פוחד מלקחת צעד ראשון, כי הרצון ברור.
ההשראה עולה מלמטה, מהאדמה — לא רק יורדת מלמעלה מקודקוד הראש, וכאשר יש חסימה בנקודה זו: • מופיעים חוסר מיקוד, בלבול בזהות, קושי להתחייב או להתחיל • הרגליים לא נוגעות באמת בקרקע, יש חוויית היסחפות או ניתוק, כך ש Kid 1 היא הנקודה שמביאה את האינסוף אל הרגע הזה.
וזה זמן טוב להדביל בין השארה שמגיע מהשמיים , לבין האדמה.
רובנו מכירים את הנקודה DU20 –או הצ'אקרה של הכתר. "זו שמחברת אותנו עם חוט זהב לשמיים".
DU20 – Bai Hui – ״מאה המפגשים״ - נמצאת בקודקוד, ומייצגת חיבור לשמים, לרוח, לרשת הקוסמית.
כאשר השראה נכנסת דרך DU20, היא נושאת אופי של התגלות מלמעלה: • רעיון, חזון, תובנה פתאומית • תחושת ״הורדה״ – כאילו משהו מהעולמות העליונים יורד לתודעה • סוג של חיבור ל”אני הגבוה”, או ל״הדרכה רוחנית״. הסינים קישרו את זה לחיבור למימד ה HUN , או מימיד החלימה שם יש אינסוף של רשמים וזכרונות גם מהעתיד!
זה מגיעה כמו תחושת בהירות של: “זה מה שנכון לעשות, זה מה שבא מהיקום”
אנשים חושבים הרבה פעמים שהם ממציאים דברים , אבל לא באמת לפי המימדים האלו , הכל כבר נוצר ונברא, ואנחנו כאן עם האפשרות לממש את הדברים , כך ששום דבר לא שייך לי כנכס באמת.
פעם פגשתי זוג בטיול בשוויץ שסיפרה לי שמטפלת מקומית עשתה לה דיקור שם והיא הסתובבה מסוחררת שנה שלמה , איזו השראה!
אבל בכל אופן – לפעמים השראה זו לא נטועה בקרקע, ואם אין עיגון – היא נשארת מרחפת או מתפזרת מהר.
כך כמו שאמרנו, KID1 לעומתה היא השראה שעולה מהאדמה KID1 – Yong Quan – היא המקום שבו ה־Jing, הזיכרון העמוק של מי שאתה, מבקש לעלות. כשהשראה עולה מכאן, היא מרגישה כמו קריאה קדומה: • היא לא מגיעה כ״רעיון חדש״ אלא כמשהו מוכר, שורשי, מעין:
“וואלה תמיד ידעתי את זה” , "נראה לי כבר שגידלתי תרנגולים בעבר" זו השראה שיש לה כוח התמדה – כי היא לא זקוקה להוכחה, היא פשוט איתך • יש לה איכות של הקשבה עמוקה —, כמו צעד שהוא גם התחלה וגם המשך של דרך עתיקה.
ההבדל המשמעותי: שמים מול אדמה • השראה מהשמים (DU20) היא מה מגיע אליי , השראה מהאדמה (KID1) היא מה עולה מתוכי, מהזיכרון שלי.
הראשונה מזמינה אותי להתכוונן, להתרחב, להיפתח. השנייה מזמינה אותי להתחבר למה שכבר בי, להשתרש, לפעול.
כאשר למעשה, הכל כבר מזמן קיים ,והקסם האמיתי קורה כששניהם נפגשים — כשהרעיון יורד, אבל גם מקבל עוגן דרך הרגליים.
המים, במהותם, לא לוקחים צורה — הם מחכים לכלי שיכיל אותם. ולפעמים לא , הם פשוט משתלוללים כמו רגש לא מרוסן.
זו האנרגיה של פוטנציאל טהור, ה־Yin האינסופי שטרם קיבל הגדרה, משהו גולמי , כמו תינוק, אין להם עדיין צורה ברורה.
במובן הזה, המים הם המקום שבו עוד לא נבחר כיוון, אבל הכול אפשרי. הם מרחב ראשוני, כמו הרחם לפני ההפריה, כמו שקט לפני צליל ראשון. זו גם הסיבה שהם כל כך חיוניים: כי הם מכילים את מה שעוד לא בא לידי ביטוי, את המחשבה שטרם נהגתה, את הבחירה שעוד לא נעשתה.
המים לא פועלים על ציר הזמן — הם שומרים זיכרון. הם נושאים בתוכם את כל מה שהיה (כמו מי התהום שנאגרים לאורך דורות), אבל גם את הפוטנציאל למה שיבוא. הם חומר שמכיל תודעה — ולכן ברמה הרוחנית הם “יודעים” את מה שקרה, את מה שקורה, ואת מה שמתכונן להיוולד. ברפואה הסינית אומרים שהכליות שומרות את ה־Jing, תמצית החיים, שהיא לא רק הביולוגיה שלנו — אלא גם הדנ”א הנשמתי. ולכן: כשאתה נוגע במים, אתה נוגע בציר הזמן השלם, אבל כמובן שאנחנו בעולם של אי וודאות , ואין לדעת מה מסתתר באמת מתת למים.
שם מתגבש הרעיון, הרצון של האדם, והחיבור למי שהוא באמת:
כאן אנחנו כבר פוגשים את Zhi — הרצון העמוק, לא זה שבראש או כמושא תשוקה שיחלוף עוד רגע, אלא זה שבשורש הנשמה. ה Zhi הוא הדחף לחיות, אך לא סתם לחיות — אלא לחיות את המהות שלך.
במים נולדת ההכרה:
מי אני? למה באתי? מה מבקש לזרום דרכי? ולכן, מים באיזון מעניקים ידיעה של מי הוא והאמת שלו , וזה לרוב הידיעה הפנימית שהוא לא חייב להיות מישהו אחר כדי להיות שלם. לכן אין פה קשר לזהות חיצונית או למעטפת והמסיכה של האגו.
לעומת זאת, חוסר איזון במים גורם לאדם לאבד את כיוון הרצון, להתבלבל, להיסחף לרצונות של אחרים — כי אדם כבר לא שומע את עצמו.
אלמנט המים- הרגש
נכון — ולמרות שכל אלמנט קשור לרגש, המים הם היסוד הרגשי ביותר במהותו. למה? כי המים תמיד מגיבים — הם קולטים, מחזירים הד, תדר , או משקפים את המתקיים. הם כמו נפש פתוחה שאין לדעת מה יעלה מתוכה.
הרגש הראשוני ביותר וגם המניע מתחת לכל הפעולות הוא הפחד.
מכיוון שמתחת להמון תגובות, בחירות, דפוסים — יש פחד. כאשר ברפואה הסינית הפחד שייך לכליות, כי הוא נוגע בשורש החיים: האם אני אהיה בסדר? האם אני מוגן? האם מותר לי להיות מי שאני? פחד הוא לא טעות — הוא מנגנון קיומי, אבל אם לא מתבוננים בו, הוא נהיה מנהיג חשאי מתחת לכל הפעולות שלנו. כשמפחדים מבלי לדעת מהו הפחד — הרבה פעמים לא תהיה עצירה לפני היציאה לפעולה, המודעות לפחד וההכרה בו , מאפשרת לאדם להכיר בפחד ולבחור משם איך לפעול. לנוע באומץ שקט, כזה שלא בא מכוח אלא מחיבור.
וכך המים לוקחים אותנו לשאלה שמגיעה לפני כל פעולה באלמנט העץ , בה אנחנו שואלים את עצמינו מה אנחנו מרגישים ?
מים מזינים עץ- מעניקים את הכיוון
אחרי אלמנט המים מגיע אלמנט העץ , אחרי שהבשלנו בחורף , הגדרנו רצון , חזון , יש הרגשה לגבי משהו , מגיע השלב הבא , כח ההוצאה מהכח אל הפועל.
המים מאפשר את הנביטה של הזרע ולכן הם המקור לכח הרצון, ללא מים אין תנועה , אין צמיחה אמיתית , וכך המפגש עם אלמנט העץ , יוצר רגע של חיבור בין הרצון העמוק , לבין הצורך לפרוץ איתו קדימה לביטוי .
לכן זו לו רק הזנה פיזית אלא השראה פנימית, שורשית , וחיבור עמוק למהות.
וכך המים מאפשרים לעץ "להכות שורשיו", להתחבר לעצמו , ולנוע העולם מתוך יציבות, ולא בהכרח מדחף חיצוני שמקישה על חוסר (אלמנט עץ מאוד אוהבים תחרות וזה מעודד אותם לפרוץ כל הזמן את הגבולות של עצמם, רק חשוב לא ללכת לאיבוד), וכך העץ גדל מתוך המבנה הפנימי שלו , איזה עץ אתה ? יש המון סוגים של עצים , והרעיון הוא לגדול לא מתוך השוואה אלה הכרה במי שאני, כך הצמיחה הופכת משמעותית, הדרגתית , ומלאה במשמעות ומחוברת לרגש ולא רק לפעולות ריקות.
המים מזינים בעודף את העץ - שהרגש מציף
שיש עודף של מים על העץ , העץ לא יודע מה לעשות עם כל ההזנה .
נוצרת הצפה רגשית , שמובילה לעודף רעיונות , שאיפות ומחשבות , שמהצד אתה אומר , מדהים , אבל שזה לא זורם החוצה או התאוורר לפעולה בחוץ זה יכול לתקוע את המערכת הרגשית.
ואז במקום השראה , יש פיזור וחוסר מיקוד, העץ לא מתקשה לגדול רק , הוא נרקב מביפנים, הרצון קיים , אך אין יכולת להעביר אותו למימוש , התנועה הפנימית הופכת לסוג של בועה מלאה בכוונות, אך ללא הביטוי שלה , ויכולה לייצר תחושה עמוקה של תסכול ותקיעות.
חוסר מים ביחס לעץ-שהמים חסרים , העץ מנסה להמשיך לצמוח , אך בלי חיבור למה שמזין אותו באמת, אדם פועל , יוזם , דוחף אבל הפעולות מנותקות מהשדרה הפנימית שלו.
נוצר תחושת , ריק , חוסר טעם , או דחף ממש להוכיח את עצמו בגלל שמתחת יש פיצוי על החוסר שנובע מפחד , פחד מהשקט , פחד מחוסר תנועה , פחד מאי וודאות , פחד לפספס או להיכשל.
ואז , אדם נראה פעיל בחוץ אך בפנים מרגיש שהוא רק מזיז דברים , כדי לא להרגיש את החוסר , ואמרנו , שהחוסר הוא הכרחי לחוויה האנושית רק צריך לפעמים רק לנוח בשביל שהוא יתמלא .
זו תנועה שמרוקנת את האדם ומביאה לעייפות עמוקה שלאחר מכן מגיה נסיגה חזרה פנימה להיטען מחדש.
קשר בין מים ואש – בין עומק המהות לביטוי חיצוני
הקשר בין מים לאש, כאשר אינו פתולוגי צריך לנוע על יחסים של מים מבקרים את האש בצורה מאוזנת .
המים הם המקום שבו הרגש נולד – לא כתגובה אינסטקטיבים לאירוע , אלא כידיעה פנימית שקטה.
האש היא היכולת להקרין רגש החוצה – להביע, להתרחב, להתאהב, להתחבר.
המים שומרים על הגרעין – על ה־Zhi (הרצון) ועל האמת הפנימית. האש מבטאת את ה־Shen – רוח הלב, הקסם, הניצוץ שבמפגש.
כאשר יש איזון בין מים לאש: • הרגש נולד ויוצא בצורה מדויקת, וככה, האש מתרחבת מתוך שורש ברור, ולכן אינה צורבת, התשוקה והאהבה באות מתוך נוכחות ולא מתוך תלות ורצון מיידי להיקשר, או להיראות.
יש חיבור רגשי־רוחני אמיתי: האדם מדבר את האמת שלו , חי מתוך לב מחובר
בעודף מים – כיבוי האש .(בקרת יתר) נוצרת סגירות רגשית כאשר המים מציפים את האדם , הם מדכאים את האש.
האדם נסוג פנימה, כאשר לפעמים הזהות שלו לא ברורב לעצמו, הוא מתכנס לתוך עולמו הרגשי • הפחד משתלט וחוסם את הביטוי, את האפשרות לאינטימיות או חשיפה.
יש תחושת כובד, אולי רצינות יתר, והאש של הלב כמו כבויה, זה לא תמיד כך , ויש אנשים שפשוט נוכחים ונמצאים בתוך החוויה מתוך הקשבה לצד השני , לא כל תקשורת צריכה להצית רגש או "לייצר כיף והתרגשות כמו שהאש רוצה", וזה עניין של בחירה וקשב למה שמתרחש.
אבל, לפעמים נוצרת דינמיקה פתולוגית, של אדם שמתחבט ומתבשל בתוכו – אך מתקשה להיפתח , מצב כזה עלול להיראות כמו הסתגרות, דכדוך, או “שקט נפשי” מזויף — שקט שנובע מהתכנסות יתר, לא מהרמוניה פנימית.
בחוסר מים – האש משתוללת,(מים לא מרסנים אש). האש שורפת את עצמה, מתפשטת בלי גבול
האדם נע בין התלהבות להתשה , יש קפיצה מדבר לדבר, מאהבה אחת לרעיון הבא, אך בלי שורש .
נוצרת תנועה של חיפוש אינסופי –האש שורפת את הצ'י .
חיצונית: האדם נראה כריזמטי, מוחצן, מלא ברק , פנימית זו אש ריקה מהמהות של האדם, לפעמים בעודף קיצוני אדם יכול להישמע לא מובן, או מותש רגשית במצב הזה, הלב מבקש כל הזמן “טעינה מבחוץ” – כי אין תשתית פנימית שיכולה להחזיק את האש מבפנים.
לסיכום הדינמיקה: מים כאחראי על שורש הרגש, אש על ביטויו, המים שומרים על אותנטיות הרגש – שלא יהפוך לפוזה או למניפולציה רגשית. האש שומרת על חיוניות הרגש – שלא ייכלא בבאר עמוקה מדי. כשהמים והאש עובדים יחד – מתקבל רגש שמחובר, מדויק, מאוזן, חי
מים ואדמה – המצע שמכיל את הנהר
במעגל חמשת האלמנטים, האדמה מבקרת את המים – כמו סכר או שפה של נחל, היא זו שמונעת מהם לזרום לכל עבר, להתפזר, או להציף את השדות. מצידו השני המים כמובן גם מזינים את האדמה, מעניקים לה חיות, זרימה, ועומק רגשי.
האדמה, מצידה, היא הכלי – המחזיק, המכיל, המארגן – שמאפשר לרגש להיקלט ולהתעכל.
כאשר הביקורת מאוזנת (אדמה על מים) – תחושת שייכות עם חיבור עצמי
אדמה מאוזנת מעניקה למים גבולות עדינים , לא כדי לעצור אותם, אלא כדי לאפשר להם להיות נוכחים מבלי להטביע.
האדם מרגיש שיש לו מקום – גם בתוך עצמו וגם בעולם. הרגש מקבל תוקף דרך קשר, קהילה, הזדהות, אך לא נעלם בתוכם. מתפתח חיבור בריא בין העולם הפנימי לעולם החברתי – בלי לאבד את הקול האישי.
אדמה בעודף על מים – כשהעולם החיצוני גובר על הפנימי , כאשר האדמה שולטת יתר על המידה, היא חונקת את זרימת המים. העיסוק במצב החברה, בדאגות הכלל, בצרכים של הסביבה – גובר על הקשב לעצמי.
נוצרת תחושת כובד, תקיעות, ולעיתים ריצוי , מתוך רצון ל"ייצב את הסביבה" כדי להרגיש בטוח.
טיפוסי אדמה עלולים “לייבש” את עצמם רגשית כדי להישאר פונקציונליים, אך מאבדים קשר עם הלב.
מים בעודף – כשהרגש שוטף את היציבות
כאשר המים גוברים על האדמה – האדמה מתפוררת, מאבדת אחיזה. האדם מרגיש מנותק מהקרקע, סחוף רגשית, כמו ספינה בים סוער.
קשה לו לייצב את עצמו, להכיל את מה שהוא מרגיש, ולהפוך רגשות לתובנות או למילים בכלל הפגיעה ביכול ההכלה והעיכול.
לעיתים הרגש שוקע – כמו מי תהום – והאדם נראה כבוי ומנותק. ולעיתים הרגש מציף – כמו הצפה – ואז מופיע קושי להירגע, בכי ופיזור.
כאן נשאלת השאלה: איך אדם זז בין העולמות? וזה תזכורת שהתשובה תלויה בשאר האלמנטים כי כל הזמן משפיעים אחד על השני וקשה להיות ערים לכל מה שמתרחש למשל:
האם יש עץ שיכול לתעל את המים קדימה?
האם יש מתכת שתיתן גבול רגשי ברור?
האם יש אש שתביא חום ואהבה לרגש החשוף?
מתכת ומים – הזהות הפנימית מקבלת צורה
מעגל ההזנה, המתכת היא האמא של המים. היא מעניקה לה צורה, מסגרת, ועקרונות מנחים.
אם המים הם רגש, פוטנציאל, תנועה עמוקה – אז המתכת היא הסרגל שמנסה לתעל את המים לכיוון ברור.
המתכת עוזרת למים לגבש את ה”אני” – דרך ערכים, הגדרות, אידיאלים.
היא שואלת: מה נכון? מה מותר? מה חשוב? – ובכך בונה את קווי המתאר של הזהות.
במובן הזה, המתכת גם בונה אמונות יסוד – מה אפשרי, מה ראוי, מה אני שווה. כי היא מתעסקת בערך.
כאשר מערכת היחסים הזו בריאה: הרגש מקבל מקום בתוך גבול, ולא נבהל מעצמו, יש תודעה ברורה של “אני יודע מה אני מרגיש” וגם “אני יודע איך לגשת לזה” • יש חיבור בין רגש להבנה, לא ניתוק ביניהם.
בעודף מתכת על מים – כשהעיקרון חונק את התחושה
כאשר המתכת מזינה את המים ביותר מדי “צורה”, נוצר חוסר זרימה. אנחנו חיים בעולם שרוב הדגש הוא על מה שחיצוני ולכן עולם הצורות מקבל את החשיבות העליונה לפעמים, כתוצאה מכך, הרגש נתקע או נשלל כי כל דבר צריך לעבור דרך פילטר של ניתוח, הסקת מסקנות, או התאמה לערכים • האדם כל הזמן “שופט את עצמו” דרך קוד חברתי, מוסרי, או פנימי.
נוצרת נוקשות רגשית – אין מקום לשינוי, לפגיעות, לחוסר ודאות • במקרים כאלה, האדם עסוק כל כך בלשדר דימוי חזק, "ברזל", או “נכון”. ואפשר להגיד שה נראה כמו צורך תמידי בשליטה.
שהוא מנותק מהחוויה זוהי שליטה שמבוססת על פחד מאיבוד השליטה– לא פחד ממה שקורה בחוץ, אלא ממה שיקרה אם ארגיש באמת.
חוסר מתכת על מים – כשהמים נשפכים והרגש מורד
כאשר אין מתכת שתעשה סדר והפרדה בין עיקר לתפל , הרגש מתפזר: האדם חווה הכל – אבל מתקשה להבין מה מרגיש הוא באמת , יש חוסר יכולת להבחין בין רגשות, להסביר אותם, או לבחור מתוכם • הגבולות הפנימיים נחלשים – וזה גורם לעייפות רגשית, בלבול, לפעמים גם חוסר יכולת לשים גבול לאחרים במצבים כאלה: השכל לא מוביל את הרגש – אלא נגרר אחריו , לפעמים יש תגובות קיצוניות של שליטה עצמית דווקא במצבים כאלה (כפייתית כמעט) כדי לפצות על החוסר , או פיתוח מערכת אמונות שמושתת על פחדים ועקרונות "למה" הוא מאמין כך וכך, כאשר מתחת יושב פחד.
או להפך – ויתור על סדר ומשמעת עצמית כי “הכול מציף מדי” ורגש הופך למניפולטור , אין לאדם בכלל עקרונות הוא עלה נידף ברוח.
שורת הסיכום: המתכת נותנת שם למים,למרות שברבדים עמוקים יותר של הרגשה , או חיבור לאמת , השכל לא רלווונטי כי יש דברים שהם לא באמת "מדידים" , כשמתכת מאזנת – היא עוזרת להביר לנו מה אנחנו מרגישים, אבל כשהיא משתלטת – היא מייבשת את הנפש..
אנשי המים — נושאי העומק והשקט, שלפני הסערה
אנשים שנולדו עם דומיננטיות של אלמנט המים נושאים איתם איכות חמקמקה, מסתורית, חכמה ומעודנת. הם בעלי אינטליגנציה גבוהה שמשלבת עומק רגשי עם חכמה תבונית טבעית. מקור כל הידיעה היא במים וזו הסיבה שלפעמי אנשים יכולים "להכיר" או "להבין" חוויה מסויימת מבלי בהכרח שהייתה להם חוויה ישירה או נסיון בנושא, הם פשוט יודעים.
המים נמשכים לחקר של רעיונות, של נפש האדם, של מימדים נסתרים. הם לא מסתפקים בקיום שטחי — הם מחפשים את העומק, התשובה, המשמעות. לרוב יש להם דרייב עוצמתי להתרחב, לנוע, להתקדם, לפרוץ מחסומים — כמו נהר שזורם בנחישות דרך סלעים ומכשולים.
אצל טיפוסי מים יאנגיים, הדרייב הזה מלוּוה בפעולה בלתי נלאית. הם מסוגלים לעבוד שעות רבות, להתמסר למסגרות מרובות, לפעול בעוצמה גם כשהגוף מאותת לעצור. לעיתים זה קורה משום שיש בם יכולת לנתק את עצמם מהרגש, ולחיות באופן תפקודי מתוך תחושת הישרדות, כי ברגע שייעצרו , ייאלצו לפגוש את השקט — ושם, בתוך השקט, עלול לעלות רגש ישן, פחד או כאב שהם מדחיקים.
מים כאנשי חזון-מאחורי הקלעים
מאחורי החזות השקטה או השכלתנית — מסתתרת נפש רגישה מאוד, כזו שמרגישה הכל. טיפוס מים ובעיקר מים יין, כאשר באיזון ידע להקשיב לרגש שלו ולהשתמש בו כמצפן. אבל כשיש חוסר במתכת (אלמנט האם של המים), הקשורה למשמעת, מיקוד וגבולות — נולדת נטייה לפחד מאיבוד שליטה. הפחד הזה לא פעם מוליד צורך עז לשלוט בכל דבר — לא ככוחנות, אלא כתגובה הישרדותית לפחד מפני התפוררות פנימית, בדרך כלל, אנשי מים יעדיפו לפעול מאחורי הקלעים — הם שחקני צללים מצוינים, יועצים, חוקרים, מרפאים, אנשי סוד. הם לא מחפשים בהכרח את קדמת הבמה, אלא אם יש סיבה עמוקה לכך — אם הפרונט משרת ערך פנימי, אם זה מחובר למהות, אם זה “בא ממקום אמיתי”.
שהמים מבטלים את עצמם
המים, מטבעם, משקפים את הכלי שבו הם נמצאים. אנשי מים רבים חווים את עצמם דרך הסביבה — הם קולטים את רגשות האחר, את הציפיות, את התדרים, את הבלתי-נאמר. בצד המואר, יש פה אמפתיה עצומה ויכולת הקשבה נדירה. אבל כאשר אין גבול פנימי ברור, זה עלול להפוך לביטול עצמי, להיעלמות בתוך הרצון לרצות, לוותר על עצמם למען שלום חיצוני.
מים מחפשים עומק — גם בקשרים, הם לא מסתפקים במערכות יחסים שטחיות. המים רוצים לדעת את האדם שמולם. להרגיש אותו. להבין את הפנימיות שלו. הם מחפשים חיבורים שנשענים על אמת, כנות, חשיפה. ובאותה נשימה, הם גם מפחדים מהפגיעות הזו, ולכן הרבה פעמים נדרשת בגרות רגשית גבוהה כדי באמת להיפתח.
מים ויצירתיות שיטתית- ערוצים מתוך הנחל הראשי
כאשר טיפוס מים מגלה שיטה שעובדת לו — דרך חיים, טכניקה טיפולית, דרך ללמידה או התנהלות — הוא ירצה לשכפל אותה, למפות אותה, להפוך אותה לדרך ברורה שאפשר לזרום בתוכה שוב ושוב. זהו אלמנט שנמשך ליעילות, דיוק, חזרתיות שמייצרת שליטה בתוך הבלתי נודע. בשונה מאש שמחפשת התרגשות, המים מחפשים דרך בטוחה לנוע בעולם. הם יכולים לחיות חיים סופר־דינמיים — ללמוד, לעבוד, ליצור, לזוז בין מקומות ותחומים — אבל בעומק, הם מחפשים שקט. רצון עמוק להיות רגע בלי מסכות, בלי צורך להוכיח, בלי דמות. לשאול את השאלה: “מי אני — בלי האחר?” “מי אני — בלי תפקיד?”
מים ויכולת ליצור עולמות חדשים
למרות שהחזון משויך פעמים רבות לאלמנט העץ, המים הם אלה שמהם הכל נובע. הם החיבור למקור. לשורש. לפוטנציאל הלא־נראה. כשהם מצליחים להשקיט את הרעש החיצוני — עולה מהם השראה, יצירה, רעיון מהותי שאחרים אולי לא מצליחים לשמוע. ומכאן — נולדים עולמות.
הבדל בין טיפוס מים יאנג לטיפוס מים יין
•מים יאנג — יותר פרקטיים, תכל’ס, ביצועיים. נוטים יותר לפעול בחוץ, לשלב את עצמם בעולם החומר.
• מים יין — עמוקים, אינטואיטיביים, רגישים יותר לעולמות הפנימיים. מחוברים לעולם הרגש, לפעמים עד כדי עייפות רגשית מהעולם.
שני הסוגים מרגישים הכל — גם בלי לדבר. הם כמו מים שקטים — שקולטים את תנועת הרוח. הצורך בבניית מתכת פנימית כדי להתמודד עם רגישותם, רבים מאנשי המים בונים לעצמם מערכת שכלתנית, הגיונית, מסודרת, שלעיתים מסתירה את הלב הרגיש. הם צריכים מתכת בריאה — לא כדי להילחם בפחד, אלא כדי ליצור גבולות רכים שמאפשרים להם לחיות מתוך הרגש מבלי להיטרף בתוכו.
שיעורי החיים שקשורים באלמנט המים:
אמון בעולם ובתהליך — לא כל דבר צריך להיאחז בו. מים בריאים יודעים לזרום גם כשהדרך לא ברורה.
הפסקת ההזדהות עם פחדים עתיקים — ללמוד לזהות פחד, לא כמציאות אלא כתודעה רגעית.
גבולות רכים אך ברורים — להרגיש הכל בלי להתבטל, להקשיב מבלי לאבד את העצמי.
שהות בשקט בלי חרדה — להסכים להיות באי־עשייה, במקום שבו משהו חדש נולד.
להביא את הקול הפנימי החוצה — לא להישאר מאחורי הקלעים כשיש מה לומר.
להזכיר לעצמם שהם לא מה שהם עושים — אלא מהות שזורמת דרכם.