
הרגלים לטיפוח העצמי
על פיתוח הרגלים בריאים בתוך המרחב העצמי

שאני מדברים על טיפוח ה"עצמי", מנקודת מבט פילוספית דאויסטית , הכוונה אינה לטיפוח האגו, או למסיכה החיצונית שאנחנו עוטים על עצמינו למען מעמד , כבוד , או שייכות חברתית, אלא טיפוח ההתקרבות לאותנטיות הפנימית והחיבור לזרימה הטבעית של החיים (הדאו).
הרבה מהפעולות החוזורות בעשייה היומיומי שלנו נובעות מתוך צורך לשמר מסגרת שתעניק לנו תחושת ביטחון רגשית או כלכלית , ולפעמים נוצר בלבול שאנחנו אלא שנועדנו לשרת את המסגרת , ולא המסגרת את מי שאנחנו.
העצמי, היא מרחב ריק , שלא מתשנה במהות שלו, שאפשר למלא אותו בתוכן שיאפשר לנו התמודדות אם אתגרים , חוסרי איזון , קונפליקטים שיעורים ושינויי החיים כדי לצבור למידה והתפתחות.
אז האם העצמי משתנה? –או נשאר תמיד זהה?
במבט ראשון, נדמה כי יש סתירה: אם העצמי הוא מהות עמוקה ואותנטית, כיצד נוכל לומר שהוא משתנה?
העצמי למעשה הוא קבוע שמשתנה, ולכן אפשר לומר שהעצמי הוא הדבר היחיד שבאמת קבוע – לא כי הוא נשאר אותו דבר, אלא כי הוא מרחב שמסכים להשתנות. כמו גינה שלא נמדדת לפי איזה צמח בדיוק גדל בה, אלא לפי היכולת שלה להישאר פתוחה, פורייה, זמינה לעונות החיים. העצמי אינו פלקט או רעיון סגור – הוא אדמה חיה. הוא לא נאחז בצורה מסוימת של “מי אני”, הוא משתנה – אבל לא מפני שהוא מאבד את עצמו, אלא מפני שהוא מאפשר לכל מה שנכון להתבטא בו ובגלל זה הוא אינו דבר שניתן לתפוס או להגדיר ולכן אפשר להגיד שהוא הכי קרוב לאלמנט המים ברפואה הסינית.

הגינה כמרחב - קרקע פוריה כפוטנציאל אינסופי.
אם ננסה לתאר את העצמי כגינה ריקה – לא גינה מוזנחת, אלא קרקע שקטה, פוריה, בהמתנה . זו גינה שאין בה עדיין צמחים, אך יש בה פוטנציאל אינסופי לנביטה, פריחה והתחדשות. זאת אומרת שכל דבר יכול להתקיים בתוך המרחב,— מחשבות, רגשות, דפוסים והרגלים שבאים והולכים כמו עונות השנה, אך הגינה — העצמי — נשארת פתוחה, יציבה, ערה. אין צורך להגדיר אותה כדי להרגיש אותה. להפך: ככל שנשיל תוויות, יתגלה המרחב האינסופי שבתוכנו. ההרגלים שאנו מטפחים הם כמו זרעים שאנו שותלים בגינה. חלקם יפרחו, חלקם יתייבשו, חלקם יידרשו לגיזום. אך העצמי אינו נמדד בפריחה, אלא בנכונות להישאר בקרקע, להקשיב, לטייב, ולזכור שתמיד יש מקום לזרוע מחדש. אפשר לשחק משחק ולשאול:
-מה נשתל או אשתול בי היום?
אילו רגשות או מחשבות עלו, כמו גבעולים?
איזה רגשות נפתחו החוצה כמו פרח בשיא שלו?
האם ישנם עשבים שוטים ? הרגלים ישנים שכבר אינם משרתים אותי? כבר לר רלוונטים לגינה?

לטפח את הגינה – מבלי לאחוז בפרי
הרעיון של טיפוח של החויות בתוך העצמי משול לדם שלנו בפואה הסינית, העצמי, כמו גינה ריקה ופורייה, שואף שיצמחו בו חיים: רגשות, תובנות, פעולות, תנועה. ולכן טבעי שנרצה לטפח את הדם שלנו – אותו נוזל חי שמכיל את תמצית החוויות שעיכלנו. הדם, ברפואה הסינית, הוא לא רק חומר מזין – הוא הזיכרון של מה שעברנו, האיכות של הרגש שעבר עיכול, התובנה שנמסרה ללב, והתחושה שהשאיר אחריה רגע אחד של אמת. אנחנו מזינים את הדם דרך חוויות – וזה חשוב. כשטוב לנו, כשיש חמלה, אהבה, הצלחה, שקט – הדם נבנה באופן שמחזק אותנו.
אבל כאן מגיע ההבדל העדין, העצמי האמיתי אינו נמדד על פי איכות הדם. הוא שמח כשיש פריחה בגינה – אבל אינו תלוי בפרחים כדי לדעת שהוא חי. הוא פועל, יוצר, נוגע ומושפע – אבל אינו מוגדר על פי מה שהוא חווה. העצמי אינו מזדהה – אך נוכח באהבה, העצמי שמתקיים בשורש, כמו מי תהום שקטים, אינו נאחז לא בחוויות הטובות ואינו שוקע בשליליות. הוא אינו נעלב, לא מתהדר, לא פוחד להתרוקן – כי הוא יודע שהוא אינו הסיפור.
העצמי אינו אומר “אני אהוב” או “אני חסר ערך” — כי הוא לא צריך את האישורים האלה כדי להיות. אבל בניגוד למה שלפעמים נדמה – זה לא הופך אותו לקר. להפך: זהו מרחב של אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שהיא כמו אור שמש על הגינה –ממש לא מעניין אותה והיא לא מבדילה בין קוצים לפרחים. היא פשוט מאירה. וזה הריפוי האמיתי: כשאנחנו פועלים מתוך העצמי הזה, ההרגלים שאנחנו בוחרים כבר לא באים כדי להוכיח ערך – אלא כדי לבטא נוכחות. אנחנו לא מתאמצים להיות משהו — אלא פשוט חיים את מה שכבר קיים בנו.

כשהזרעים זרים לגינה –
הרגלים שלא תואמים את העצמי, את המבנה , את האישיות , אותם הרגלים שלנו אינם נובעים מהקשבה לעצמנו, אלא מהשוואה, ציפייה, פחד או הישרדות – אנחנו שותלים בגינה שלנו זרעים שאינם שייכים לנו. אנחנו עושים דברים שלא תואמים את הקצב הטבעי שלנו, את המבנה הייחודי של האישיות שלנו, את הצרכים של הלב, הכבד, או הכליות שלנו. וזה לא רק עניין “רגשי” – זו פגיעה עמוקה בהרמוניה הפנימית. ברפואה הסינית, כל איבר הוא ישות חיה עם תודעה משלו. כשהלב רוצה את האמת, וצריך דחיפת השראה מהכבד למשל (אלמנט עץ ), אבל השכל מצדיו השני (שקשור יותר לאלמנט מתכת) בוחר לחסום את הפעולה— נוצר קונפליקט פנימי בין תודעה רגשית והשראה לבין מוסריות או ביקורת. הנפש מתפצלת. מערכות יחסים חיצוניות שמבוססות על חוסר אמת – הן ביטוי לפיצול הזה. הן מחריפות את הקרע שבין השכל לרגש, בין הרצון לעשייה, בין הפחד לאותנטיות. וככל שאנחנו פועלים מתוך הרגלים שלא משרתים עוד את העצמי – אנחנו מתרחקים מהשורש, מהמקור, מהמקום השקט שמזין אותנו באמת.

לשוב אל הגינה – ולזכור מה באמת שלי
כשהרגלים אינם נובעים מהמהות שלנו, כשאנחנו פועלים מתוך פחד, ריצוי או הרגל ישן — זה כמו לשתול עץ זר בגינה האישית שלנו. עץ שאולי נראה “נכון” מבחוץ, אבל שורשיו לא נאחזים באדמה, והוא מתייבש מבפנים. הקונפליקט הזה לא נשאר ברובד המחשבתי – הוא מחלחל לגוף, מתגלם בתשישות, במתח, ולעיתים אף במחלה.
אבל לא כל קושי הוא סימן שמשהו לא “שלי”. בחיים יש כאב, יש חוסר הצלחה, יש פגיעות — והם חלק מהאדמה שבה העצמי צומח. ההבדל טמון בשאלה הפשוטה: “האם בחרתי בזה באמת?” “האם זה שלי?” זו שאלה שמחזירה אותנו לשורש, ל־Yuan Qi – לצ’י המקור שטמון בכליות שלנו, ושנושא את החתימה הפנימית של העצמי. כשאנחנו מחוברים למקור הזה, הפעולה אינה מרגישה כפייה – היא מרגישה כמו נשימה. לא תמיד קלה, לא תמיד מרשימה – אבל אמיתית. ה־Shen, רוח הלב, רוצה לבטא, ליצור, להתממש. ה־Jing, תמצית החיים, רוצה שורש, שקט, אמת. כאשר הם פועלים בהרמוניה – נולדת פעולה שיש בה עומק ומשמעות, וגם הנאה. לא הנאה שטחית – אלא שמחת עשייה, סיפוק שקט, זרימה. וכך, בכל הרגל חדש שאנחנו מטפחים, אנחנו יכולים לשאול: • האם הפעולה הזו מזינה אותי? • האם היא נובעת מהשורש שלי, או מהפחד שלי? • האם אני יכול ליהנות ממנה? לא כי “צריך”, אלא כי היא פשוט מתאימה לי? וכשאנחנו מוצאים את אותם הרגלים — הקטנים, הפשוטים — שמרגישים מדויקים, מזינים, חיים — אנחנו שבים הביתה. אל הגינה. אל המקור. אל העצמי.
