בריאות וריפוי מנקודת מבט דואיסטית
על הראייה הדאוסטית את הטבע והאדם , ועל גישות הריפוי של דאויזם בתוך הרפואה הסינית
אז קשה באמת לעשות הפרדה בין הרפואה הסינית לבין גישת הדאויזם , מאז שחר ההיסטוריה היו אינספור שינויים בגישות שהשפיעו על התרבות הסינית ולכן גם על הרפואה ,כמו למשל שמאז המהפכה הקומוניסטית ב 1949, והניסוי לאגד את כל שיטות הטיפול לגישת שתתן מענה פרקטי שזה ה TCM שאנחנו מכירים היום, והנסיון להצטרף לשלב ולהביא לקדמה את הרפואה המערבית.
בזמנים של היום נוצר בתוך התרגול של הרפואה הסינית, לבין החיבור למקורות , לפילוספיה , ולגישת ההוליסטית שרואה את האדם כמכלול, למצב בו רוב הדגש עם הוא על מה שחיצוני , על הסמפטומים , ןעל הנסיון לפתור את הבעיה, שאכן חשוב אבל לפעמים מפספס או מה שמסתתר באמת ועומד מאחורי כל תופעה על חוסר איזון שמבקש פיתרון או התייחסות.
אחת הדרכים להיכרות עם דאוזים הוא להבין שזה לא גוף של אינפורציה וכלים ברורים שינחו לך את הדרך, ה"דאו" מתואר כבלתי ניתן לאחיזה, כי תיאור או הגדרה שלו מגבילה אותו מכיוון שהוא מעבר למילים.הדאויסטים טיפחו את התפיסה שהחיים בזרימה מתמדת ומשתנה כל הזמן , ולנו כאנשים אין באמת שליטה על המציאות שמגיעה אלא רק על איך ומאיפה אנחנו בוחרים לראות אותה ולפעול בהתאם לשינוי המתמיד. האדם הוא אינדיבידואל שהגיע לחוות חוויות בחיים הללו למען התפתחות, ובדרך הוא נפגש באינסוף מערכות יחסים,גורמים חיצוניים כמו מגוון של תרבויות, דתות ,גישות, דרכים ואמונות שהתפתחו במשך כל ההיסטוריה, כאשר הנטייה היא להגדיר את מי שאנחנו על פי אותם ערכים, קהילות , תפקידים שאנחנו לוקחים על עצמינו, והופכים לחלק מהזהות שלנו.
הגישה הזו יותר קשורה לקונפוציונזם , והרעיון שהחברה באה לפני האדם , והדגישו בה את כל מה שקשור לחשיבות של הרמוניה , אחריות , סדר והיררכיה בתוך החברה .למשל הרעיון של טקסיות, הוא עיקרון של התנהלות חברתית נכונה , נימוסים , והתנהלות בתוך המסגרת החברתית, הכוונה הייתה שאדם לא נמדד רק לפי הכוונות שלו , אלא לפי נאופן שבו הוא ממלא את תפקידו החברתי.היה חשיבות לכיבוד הורים , צדק מוסרי ועשיית פעולות שנמדדות על "נכון" או לא נכון , "טוב או "רע", נאמנות לסמכות שמעליך , ולבסוף טיפוח של איכויות כמו חמלה , אנושיות ואהבה לזולת .כאשר הראויזם בעצם סותר , ואפילו "צוחק" על הקונפוציונסטים, ומתארים מצב של קבל של אי הסדר , מתוך הבנה שאין צורך "לכפות" סדר והדברים מסתדרים מעצמם.הצדק המוסרי שואל "מה ראוי"? כאשר הדאויסטים שואלים "מה טבעי"? - מכבי טבעי.
במקום לשייף כל הזמן את האישיות בנסיון לבגיע לגרעין זוהר ומושלם , הדאויסטים מדברים עם שיבה "לעץ הלא מגולף" מנסה לתאר פשוט וקבלה של האדם כמו שהוא .במקום נאמנות לשליט או סמכות שמנסה לשלוט , המנהיג האמיתי הוא זה "ששוכחים שהוא שם" כי הוא לא מנסה להתבלט או להכתיב חוקים כח ושליטה.לעומת הגדרות , מוסר ומילים , והנסיון "לפתח חמלה" , שהדאויסטים האמינו שמעצם הדיבור עליה , אנחנו הולכים לאיבוד ומאבדים את הדבר האמיתי.
"שנשכח הדאו - מופיע מוסר"
שנשכח המוסר - מופיע צדק
שנשכח הצדק - מופיעי הטקסים
שנשכחים הטקסים-מופיע כבוד
שנשכח הכבוד-זה סימן לדעיכה של האמונה והכנות האמיתית"
הכוונה היא שכשאדם מאבד את החיבור הישיר למקור , לדרך, מתחילים להמציא אלף דרכים למנוע את הכאוס והאי הוודאות שהחיים מביאים אבל הם לעולם לא יוכלו להוות תחליף לאמת שהכל תמיד משתנה ואין וודאות.ככה שהדאויזם מציע גקודת מבט שלא בהכרח מזדהה עם כל הגישות השונות אלא יותר מעודד את האדם לבדוק בתוך עצמו במה הוא באמת מאמין , ועל ידי כך לפתח חשיבה עצמאית.יש אינסוף "אמיתות" מסביבך, ולכן האמת של האדם תלוייה במה הוא מוכן להאמין , ואם היינו רוצים להגדיר מה זו אמת, אפשר להגיד שזו פעולה של לקיחת אחריות על המציאות שאתה מאמין בה כרגע, ה"אמת" היא לא מושג או עיקרון קבוע, זה לא חוק מוסרי, ולא אמת אוניברסלית חיצונית, היא לא דבר שאתה מחפש למצוא, אלא דבר שאתה לומד להפסיק להפריע לו לזרום דרכך.
הם האמינו שהאמת מתגלה (המיסתורין) כאשר אדם מפסיק להתעקש לדעת משהו מסויים או להיות מישהו מסויים, כי היא משתנה מתפתלת ולא נינתנת להאחזות , מה שאתה חושב היום , יכול להיות שונה לגמרי ממה שתחשוב על אותו נושא , אז בשביל מה לאחוז?שאדם לוקח אחריות על ה"אמת" שלו ועל ההשלכות שלה , זה לא בגלל החוק אלא כי זה טבע הדברים , ואז השאלה היא האם האמנוה הזו מקרבת אותך יותר אל הפשטות ? או סיבכה אותך בעוד תאוריה?
דוגמא לשיח על קפה שחור בין לאו דזה לבין קונפוציוס לפני שנשלח לגבולות טיבט לפני שכתב את ה"DAO DE CHING".
קונפוציוס: האדם נולד פראי, ועליו ללמוד כיצד להיות אנושי. באמצעות מוסר, טקסים, ומשמעת – אנו יוצרים הרמוניה. זו, בעיניי, האמת: למלא את תפקידך, ולהיות דוגמה לאחרים.
לאו דזה (מחייך בשקט): ואם תאמר לדג לעוף – האם זו הרמוניה? האדם איננו שבור. הוא נעשה שבור כשמנסים לעצב אותו לפי חוק.
קונפוציוס: אבל בלעדי סדר – יש כאוס. איך יידע הבן לכבד את אביו? איך יידע השליט להנהיג ביושר?
לאו דזה: אם תעזוב את השדה – הוא יצמח מעצמו. אם תניח לילדך – הוא ילמד לנשום לפני שילמד לדבר. האמת איננה משהו שאתה בונה – היא האדמה שעליה אתה דורך. כל מה שאתה מוסיף – מסתיר אותה.
קונפוציוס (מהרהר): אבל אם כל אחד ילך בדרכו – האם לא נאבד כל אחידות? איך תבנה עם?
לאו דזה: הנהר איננו זקוק לקווים כדי לזרום. הוא הולך למקום הנמוך ביותר – ושם הוא שקט. כך גם האמת: כשתפסיק לרדוף אחריה – היא תלחש אליך מבפנים. ולא תצטרך לדעת – רק להיות.
קונפוציוס (בשקט): ואם מישהו בוחר שלא להקשיב לקול הזה? אם יבחר לשקר, להזיק, להרוס?
לאו דזה: הוא כבר קיבל את תגובת הטבע. הוא התרחק מהדאו – וכעת הוא סובל. אבל זה גם חלק מהדרך. אפילו טעות – היא נתיב חזרה. (שתיקה. העלים נושרים ברוח הקלה.)
קונפוציוס (מביט בעלים): אולי צדקת… לפעמים, גם ללמד – זה להפריע.
לאו דזה (מחייך): ולפעמים, גם לטעות – זו אמת.
הכוונה שלהניח לדברים כמו שהם או ל"עשייה ללא עשייה" היא לא לא לעשות כלום , כי אם לא תשקה את הגינה שלך בקיץ , היא תמות , יש פעולות שצריך לקיים , ולשמר את הקיים שהאדם מטפח במציאות שלא , רק אין צורך במאבק אלא בזרימה טבעית .
כאשר הקבלה והזרימה עם החיים מגיע מתוך מתן אמון בדרך ובעצמי.
מה שאתה לוקח עליו אחריות כרגע , זו כ המציאות שלך, אבל האם כשאתה בודק לעומק אם אתה מאמין במה שאתה עושה או למה את עושה אותו , זה באמת תואם את מה שאתה חושב או מרגיש לגבי זה?
הרבה פעמים אנחנו מגלים שלו בגלל ההרגל לפעול מתוך לקיחת אחריות על מציאות שהגדירו לנו מתוך ערך חברתי , או שנחיה בנסיון להוכיחןתת לעצמו סיבה למה אנחנו כן רוצים להאמין בזה.
אנשים אחרים לא בהכרח יאמינו במה שהוא אמת עבורך, וזה הקסם שמאפשר את המגוון האנושי.
והרעיון הוא לא להכינס מי בעל "האמת" או מי צודק, היא מכיוון שהאגו שלנו מחפש וודאות, הוא מפחד מאי הוודאות , ולכן מחפש אמת להיאחז בה , הדאויסט יגיד "זו אשליה" , הקונפוניוניסט יגיד "זו חובה מוסרית".
כי ברגע שאדם נכנסת להוכיח את האמת ,רוב הסיכוי שהוא בעצמו לא בטוח לגביה, כי הנסיון להוכיח מסתיר מאחוריו פחד, שזה בעיקר פחד לאבד שליטה.
דבר נוסף הוא, כי אנשים מחפשים שייכות להשתייכת לאמת משותפת עם אחרים , זה נותר תחושת קשר , ועולם משותף, הדאויסטים היו עונים שברג שאתה מנסה להסביר את הדאו, הוא נעלם , ועדיף לפעמים פשוט לשתוק ולהיות נוכח".
אנשים מפחדים להיות לבד עם האמת הפנימית שלהם כי זה לפעמים לעמוד עירום מול הרוח , זה מפחיד כי האגו מפחד מהדחייה ואיום שלו על השייכות לקבוצה שלא תקבל אותו כך . הדאויסט היה עונה "האמת בפנימית לא צריכה קהל, היא פורחת במדבר".
אנחנו בתרבות שמחזקת אנשים שמוכיחים את עצמם ב"מאבק" או "מלחמה עבור הצדק" ולא אנשים שלווים שיושבים בקבלה כל היום כי זה נראה יותר מדיי היפי מהצד .
מה הקשר לריפוי?
אז הדאויסטים הקדמונים בעצם רוצים לעודד את האדם למקום בוא הוא שואל האם אתה מוכן להתרחק מהרחשים שבחוץ ולשאול מה אתה באמת מאמין ?והשאלה של "מי אני" הלי קשר למה שמתרחש , כי הם ראו את העולם כשאשלייה, ומרחב להתנסות בו, "מי אני" מעבר לחוויה? ויש לזה לנושא הזה קשר עמוק לריפוי .
למה? שאנשים מגיעים למשל לקליניקה אחד הדברים שהם עושים הוא להדביק קודם כל כותרת עם צורה לגבי המצב שלהם , כשלאדם יש כאבי גב , לגבי הזהות שלהם, הם מסתמכים על נסיון העבר שלהם או על דעתם של רופאים בעלי סמכות שלפעמים גוזרים גזר דין מוות על אדם, פחות פתוחים לגישות חדשות, , על האפשרות והתקווה שהם יכולים לעבור ריפוי
אנשים לרוב אמינים שהם יכולים להירפות מכאב גב או דלקת מסויימת , אבל מה קורה כשזה לא זז לפי הציפייה והזמן שהם הגדירו לעצמם כנורמאלי? או בכלל במקרים כמו סרטן או מחלות ללא אבחנה ברורה? ללא ידע נרחב בנושא ? על מה אותו בנאדם אמור להישען ?
וכאן אנחנו מגיעים לנושא של ריפוי של הזהות , של ההיאחזות , ושל האשליה עצמה, זה לא "תיקון" כי אין מה לתקן , זוכרים ? זו פשוט התמוססות של כל מה שמסתיר את מה שכבר שלם.
הדבר הראשון , הוא האשליה התפקידים , ההגדרות והאמונות.
מהקונפוציוניזם למדנו איך אנחנו בונים זהות חברתית מסודרת – בן, בת זוג, מטפל, חבר, אזרח. כל תפקיד בא עם “איך צריך להיות”. אבל כמו שאמרנו , אלו תחפושות של הנשמה , לא היא עצמה. הדאואיזם בא ומזכיר: ככל שאתה מגדיר את עצמך יותר – אתה מתרחק מהדרך. המים לא שואלים מי הם – הם פשוט זורמים. וכאן מתחילה המחלה: כשאנחנו מזדהים יותר עם התפקיד מאשר עם התחושה, יותר עם מה ש”צריך” מאשר מה ש”אמיתי” – הגוף, הנפש והלב נכנסים לקונפליקט.
הדבר השני: הוא הריפוי , זיהוי האשליה וירידה פנימה.
הריפוי לא מחייב לפרוש להרים כמו שעשו הנזירים של פעם , הוא מחייב להתחיל להקשיב. ברגע שאתה מזהה: –
שזה שאתה “המרפא” זה לא אתה, – שזה שאתה “הבן המצטיין” זה לא אתה, – שזה שאתה “צריך להיות מאוזן” זה לא אתה, אז משהו מתחיל להירגע. עצם הזיהוי עצמו מרפא. כי הוא מחזיר אותך מה”משחק” אל מה שצופה במשחק.
מתוך זה אנחנו למדים שאין צורך בשכנוע העולם בצדקתינו, שאנחנו צריכים לכבד את הדרך בה אנחנו חווים את עצמנו בכל רגע. אנחנו לומדים:
שהאמת היא תנועה, לא הגדרה.
שהרגש הוא מורה, לא מכשול.
שהשקט הפנימי לא צריך הסבר
איך יוצאים מהקונפליקט ? מזהים את האשליה , איפה אני חי מפחד להרגיש , איפה אני פועל כדי לרצות, שואלים "מי אני, שאני עוזב את כל מה שאמרו לי שאני", בוחרים מתוך בחירה חופשית מודעות והשאלה של מה אותה בחירה משרתת ומה אני רוצה מאותה בחירה ?
לא מה אני "צריך" אלא מה נכון לי עכשיו , מתמסרים לרגש גם אם הוא סותר את הסיפור שאני מספר לעצמי , כי לפעמים הריפוי הוא לא בלתקן את הסיפור , אלא בלחוש את הכאב שמתחתתיו בלי לברוח.
ופה אין קשר לרופא , לשיטה או לטכניקה , כי ברגע שיש אבחנה , יש בעצם תיוג על המצב שצריך לתת לו מענה , יחד עם תיוג מגיע בעצם הזדהות לגבי המיתוג או הצורה שעכשיו אדם הגדיר לעצמו.
אז באיזו הרגשה אדם יכול להימצא כאשר מאובחן עם "מחלה חשוכת מרפא"?
ויתור ? ייאוש ? אובדן האמון בגוף ? וכן הלאה..
אז אנחנו מורידים מחשיבותה של שיטת הטיפול, ומבינים שבעצם לכח התקווה של המטפל והמטופל יחד , מערכת האמונות שלהם , והרצון לעבור את המהלך של ה"מחלה" יחד יש ערך והשפעה אדירה על תהליך של ריפוי אצל האדם.
אפשר להבין כבר את ההבדל בין אדם ששם את עצמו ביחס לאמת העכשיוית של עצמו בהנחה שחקר אותה ואת מה שהוא מרגיש, לעומת האמת של המערכת או המסכות וגם ההענקת הכח לותה סמכות על מה שהוא מרגיש או יכול לחוות.
דוגמא פשוטה: "ההורים והסביבה שלך לא מאמינים ביכולת שלך להצליח , אבל אתה כן מאמין ".
אנשים שלא מאמינים במה שאתה כן מאמין יכול להקשות מאוד על תהליך ההתפתחות לפעמים אם לא עושים הפרדה, ויש כאלו שאולי אפילו יגידו לך שאתה בהכחשה , או בדמיונות וכן הלאה...
זה קשה מאוד להחלים ממשהו במצבים כאלו, וזו הסיבה שלפעמים שאנשים נוסעים לחול לתקופה או זזים מהמקום שהם רגילים אליו יכולים לחוות התחדשות מדהימה והרבה ריפוי.
למשל מקרים שקורים בבתי ספר לרפואה משלימה היא שיש אנשים שיכולים להיות בהתנגדות טוטאלית ללמידה של המקצוע שלהם בגלל הקונפליקט שיש להם לגבי האמונה שלהם בטיפול עצמו , למשל אתה שואל סטודנט , אם אתה לא מרגיש טוב , אתה לוקח כדור והולך לרופא משפחה שלך , או שאתה הולך לטיפול בצמחים ודיקור אצל המטפל האלטרטיבי שלך ? מה שיקבע לאן תלך היא האמונה שלך , האמון שלך בגוף שלך , ורמת הפחד וחוסר הוודאות שלך .
כשהפחד מרים את הראש , בדרך כלל אנחנו רוצים חוף מבטחים כי קשה לנו להישען על ההרגשה , האינטואיציה והתחושות שלנו ואנחנו מחונכים ללכת לפי ידע מוחשי , וזה ממש לא סותר לקחת אנטיבטיקה עם אתה סובל מדלקת ריאות אקוטית.
כך שזה לא אומר בכלל שרפואה אחד טובה מהשנייה או בכלל לבחור בין האחת לאחרת, אלא מטרת הדוגמא היא להבין את החשיבות לכבד את מה שאנחנו מאמינים בו והבחירות שאנחנו עושים לפי מה שאנחנו מאמינים.
הנטייה של העולם המודרני וגם אם אתם תשאלו את עצמיכם בכנות , אם היה לכם מצב שבו הייתם צריכים ללכת לטפל במחלה מסויימת , הרי הייתם רוצים ללכת לאדם שיש לו הכי הרבה נסיון והצלחות בנושא .
זאת מכיוון שאותו אדם "מנוסה" (ויש ערך רב לנסיון) , יכול לאפשר במידה מסויים יותר וודאות לגבי המצב שלך על לפעמים נסיון יכול גם לשלול אפשרויות של ריפוי כי אם אדם בא בגישה ש"הוא יודע כבר" , הוא מכיר את הבעיה , הוא גם יכול לפעמים לחרוץ דין שקובע שהוא שאין איך לעזור במקרה שלך.
וזו אחת הסיבות שלפעמים דווקא סטודנטים או אנשים חסרי נסיון יכול לעזור במקרים מורכבים שנראים כמו ניסים , דווקא בגלל חוסר הידיעה , התמימות ואין סוף האפשרויות שזה פותח (בהנחה שאתה לא מאויים מחוסר הידיעה שלך בעולם הזה).
ריפוי קורה כאן ועכשיו לא בעבר ולא בעתיד. והרבה פעמים קביעות כמו : "אתה תחלים בעתיד , אחרי הניתוח", וכל מיני קביעות על סמך הנחות יסוד יכולות להפריע לקסם של הריפוי שיכול לקרות בכל רגע ורגע במציאות ובגופנו.
שאנחנו מחפשים מקום לחוות בו ריפוי לגבי מחלה שאנחנו מאובחנים איתה יש חשיבות גדולה מאוד לאינפורמציה שמגיעה אלינו-
האם אינפורמציה מספרת לי על על תהליכי החלמה וריפוי או על תהליכי החמרה וקושי?
על שיתוף פעולה של החיים מול המחלה , או על הקשיים ביציאה ממנה ?
מהלך שלילי מתוך פחד מאיבוד השליטה, יכול לגרום לאדם להיות נשלט על ידי המחלה שלו ,להעצים את הפחד, לאפשר לה להעמיק ואף להפוך לחלק מהזהות שלו, לעומת מהלך חיובי שאדם מתחיל לקיים פעולות למען עצמו והריפוי שלו שלזה צריה להתלוות אמונה ותקווה בעצמו ובכוח שלו .
NEI JING CHAPTER 11- "ריפוי מגיע מבפנים , אם האדם לא מאמין בריפוי שלו אז לא משנה מה הקלינאי יעשה , האדם לא יוכל להירפות".
בחברה המתפתחת של היום כאשר לאדם יש מחלה אנחנו הולכים בדרך כלל לחפש את האטיולוגיה ( הסיבה \הגורם) , בדברים מוחשיים כמו אוכל , וירוס , בקטריות , פטריות , דברים שרפשר לראות בסריקות , בדיקות דם , במיקרוסקופ כדי לאשש את הסיבה למחלה , ואז אפשר להגיד "הנה" זו הסיבה .
אבל מה קורה שלאדם יש גב עם היצרות קשה בעמוד השדרה, אבל לא חווה כאב גב ב 10 שנים האחרונות? לעומת מישהו ללא שום סימן או ממצאים שדווקא סובל מאוד.
האם יש עוד כוחות שמשפיעים על הופעת הכאב ? על העוצמה ? התדירות ? ואם בכלל יופיע ?
מה קורה שאדם שמת ואובחן כ"מת מוות טבעי במיטתו" , ומתגלה רק לאחר מכן שהיה לו גידול במוח שלא ידעו עליו , אבל הוא לא מת מהגידול בהגדרה , הרי הוא מת מוות טבעי ? והגידול מעולם לא היה בעיה שהפריע לאדם או שהיה מודע אליו, והגוף שמר על זה בשליטה מסויימת.
יש כאלו שמרגישים נהדר , אבל חס וחלילה יכול להיות שיש להם תהליך פתלוגי שלא נראה לעין כי אין סמפטומים , כי אין כרגע בתודעה שלכם את ההבנה שמשהו בחיים שלכם לא זורם בצורה טבעית אלא זה רק כאשר יש לכם סמפטומים שאתם מבינים את זה , או במילים אחרות כאב, שיביא אותך לבדיקות.
כשאנחנו מתפתחים למקום שאנחנו רוצים להיפטר ממחלה זה לא רק דורש מאיתנו לקדם תודעת ריפוי או להיפטר מסמפטומים , אלא גם מבקש מאיתנו להיפטר מזרע התודעה, ואורח החיים שמייצר את המחלה , וזה לפעמים המהלך ה"דאויסטי" שאדם צריך לעשות בדרך לריפוי כמו שציינו בתחילת המאמר לגבי הסביבה והצורך לתפוס מרחק ממערכת של אמונות ועקרונות שמחזירים אותי בעצם לתפיסה הקודמת שלי , לעבר התבוננות פנימית , ושימוש במרחק כדי לחזור ממקום ופרספקטיבה חדשה לגבי עצמי , לגבי הקשיים שלי , לגבי האמונות ודרך החיים שלי ומה אני מאמין בו שככל הנראה לא תאפשר חזרה לתודעה הקודמת שלי. (יש אנשים שהחלימו מסרטן רק מללכת לשנה של טיול בעולם , אבל זה לא רק הטבע והורדת הסטרס אלא השינויי הסביבתי שבו הם לא חוו את עצמם בתוך מציאות שמזכירה להם כל הזמן את הכאב שלהם, או זהות , תפקיד שכבר התייאשו מלשחק אותו.
תהליך ההתבוננות על החיים בגישת הדאוזים מאפשר לנו נקודת מבט שמסתכל על תופעות החיים בתמימות ושואלת: מה אני יכול ללמוד על עצמי ומהמחלה שלי בדרך לריפוי האישי שלי ושל הסובבים אותי? ישנו תהליך אינטימי שהנשמה שלנו באה לעבור בעולם הזה, ולפעמים זה תהליך מורכב שמבקש כניסה לתהליכים שיש בהם חוויות של כאב , עליות וירידות, כניסה ויציאה מנקודת האיזון , קונפליקטים , טראומות , חשיכה שמבקשת התעלות ,פתרונות, היכרות ואהבה עצמית, ,צבירת מודעות וחצייה של שיעורים שהנשמה באה לעשות בעולם הזה כחלק מההתפתחות שלה.
ריפוי שהנשמה באה לעבור במסע החיים, דרך עיניים דאואיסטיות, איננו תיקון של פגם – אלא השלה של מה שאיננו היא. הנשמה יורדת לעולם של צורות, הגדרות, תפקידים ואשליות – לא כדי ללכת לאיבוד בתוכן, אלא כדי לזכור, דרך החוויה, שהיא איננה כל אלה. הריפוי מתרחש כשאנו מפסיקים להיאחז בסיפור, מרפים מהצורך להיות מישהו, ומסכימים פשוט להיות. כאשר אדם מתמסר לזרימה הטבעית של חייו, מקשיב לרגשותיו מבלי לשפוט, ופועל מתוכו בלי מאמץ – הנשמה נזכרת במקורה.
