לשבור את את מעגל הסמסרה -הקלצ'קרה.

שיוצאים לטייל במזרח נפתחת האפשרות להיחשף לתפיסת עולם , פילוספיה ודרך החיים כמו בודהיזם והינדואיזם , שאינם נפרדות מהתרבות , השפה, המוזיקה , המקדשים , החגים, הטקסים וכמובן האנשים עצמם, ובכמו כל תפיסה או דרך חיים שהתפתחה על הכדור שלנו מסתתר עומק שאפשר ללמוד ממנו, וכאן אפשר להיחשף לשפות תודעתיות עתיקות שמביטות על החיים והאדם מנקודת מבט זמנית , מחזורית, ובעיקר חומלת.

המונח סמסרה , מזוהה בעיקר עם הבודהיזם אבל לא רק , הוא מופיע גם בהינדואיזם וג'ייניזם , וכל אחת מהם מפרשת אותו קצת שונה בנקודת המבט שלה , אבל השרש דיי דומה ומדבר על מוות ולידה מחדש בתוך האדם, מעגלי סבל שנובעים בעיקר מהזדהות עם עולם החומר וההליכה של האדם אחרי תשוקות שמשאירות אותו ריק ללא ההתייחסות לרוח שבו.

בהינדואיזם , היא נתפסת כמחזור של לידות וגלגולים אינסופי שנשלט על ידי חוקי קרמה , כאשר כל פעולה , מחשבה וכוונה יוצרים רשמים שקושרים את הנשמה (ATMAN) , למחזור הלידות, כאשר השחרור והמטרה הרוחנית היא מוקטי (מוקשה) , שחרור מהסמסרה , וחיבור לאמת האלוהית העליונה . (BRAHMAN).

בבודיהזם, הסמסרה נתפסת כמצב תודעה של השתוקקות, בורות והיצמדות שגורם ללידה מחדש וסבל. איפה הדרך החוצה ? נירוואנה - התחברות למימוש טבע התודעה שריקה וחופשית, שחרור ההזדהות עם הסיפור , הדפוס , תגובה אוטומאטית, ולמעשה מה שמייצר לאדם סבל.

בהגעה שלי לנפאל נפלתי למלכודת תיירים קלאסית אבל מעניינת שאחד הנפאלים עשה לי סיבוב והסביר לי על המקדשים , על התפיסה הרוחנית , ההיסטוריה והמשמעות של מקדשים בעיר המרכזית מבלי כל כך לשאול אותי , וכמובן שאחרי זה ניסה למכור לי ציור במחיר מופקע שאפשר באותו מחיר לטייל שבוע בהרים .

בכל אופן זרמתי כדי להקשיב ולשמוע , כי כבר נכנסתי למעגל התמימות והסבל האישי שלי כשאני לא אומר פשוט עזוב אותי, אבל כבר התחברנו , הייתה אוויר ועדיין היה משהו קסום בלצלול לתוך הציור של הדאלי למה שקניתי, שנקרא הקלצ'קרה.

שאתה יוצא לטייל , בצד השני של העולם , אתה עדיין במישור מסויים כאילו לא הלכת לשום מקום , אלא אתה חשוף פשוט לנוף חדש שיכול לאפשר לך פרספקטיבה אחרת על עצמך , הקצב שלך , וגם כמובן הסבל שאתה מייצר לעצמך , כי זה לא שאדם אחר נסע לחו"ל , אתה עדיין אתה , עם קצת פחות הסחות דעת מה שמאפשר לך להסתכל קצת אחרת על הדברים.

ציור הקלצ'קרה שמכרו לי פרושו "גלגל הזמן" - ולמעשה טומנת בתוכה מסורת עמוקה בבודהיזם הטנטרי שהופיע במאה ה 10 לספירה , ומנסה לתאר מפה של היקום והאדם.

הדאלי לאמה ה - 14 אימץ את מנדלת הקלצ'קרה , כסמל מרכי בעבודה הפוליטית והרוחנית שלו , וראה בה כלי אוניברסלי לשלום עולמי , התמרה אישית וחיבור בין אנשים מדתות ותרבויות שונות , ולכן הוא עורך מדיי כמה שנים את טקס ה KALACHAKRA INHITATION , שבו בונים מנדלת חול ענקית ומפרקים אותה כסמל לאי קביעות וחופש.

אז אתה מניח למסגרת הקבועה שלך , לבית , להרגלים , לעוגנים המוכרים והסביבה , לוקח תיק ומתחיל ללכת ברגל בהרים הנפאליים , זז כל רגע ממקום למקום , הנופים מתחלפים, נפתחים ונסגרים, המים זורמים סביבך כל הזמן ומזכירים לך שהכל אירעי וזמני, אין צורך להיצמד לשום דבר כי בעוד רגע גם הוא ישתנה , חוץ מהמהות הפנימית שלך שלא הולכת לשום מקום.

נמכר עבור המרבה במחיר

השכבה החיצונית - היקום והזמן המחזורי - שמיים

אפשר לראות טבעות עגולות וסימטריות מסביב למבנה , לפעמים מוסיפים להם קישוטים 12 הסמלים האסטרולוגיים , שאלו למעשה מסמלים את הזמן הקוסמי , תנועת הכוכבים , עונות משתנות , יום ולילה , ומחזורים של חיים ומוות, הסינים היו קוראים לרמה הזו רמת ה WEI (חיצון) , שמלעשה מתארת משהו בלתי נשלט, כוחות שמכתיבים את הקצב על פני האדמה.

מנקודת מבט הזו האדם מחובר למעשה לתנודות של הזמן , החושים והגוף שמתכלה ומשתנה , כאשר הדבר הקבוע היחידי שמתקיים הוא - שינוי מתמיד, אי אפשר באמת להחזיק או להיצמד למשהו, הכל מת וחוזר לחיים , מתחיל מחדש , חולף מעצמו.

כאשר האדם בהזדהות למעשה עם המציאות החיצונית המתחלפת והמשתנה , אבל מנסה להחזיק , לשלוט , להיצמד , ומאמין לאשלייה או הסיפור של המיינד שלו, הוא למעשה בתוך מעגל הסמסרה שסוחף אותו אחרי מה שקורה בחוץ, האושר נמצא מחוצה לו, הביטחון, התשובות לשאלות שלו, הוא סובל ורק מתרחק מהמעגל הפנימי, והחיבור לעצמו, כי כל דבר בחוץ מסיט את התודעה שמופנת כל הזמן החוצה.

כולנו נתונים למסגרת של שינויים זמן ומסגרת כי בלעדיהם אין התפתחות וקשה באמת להתנהל , וגם שנוסעים לסוף העולם להתמזג עם עצמינו ועם הטבע ובעיקר לזרום עם הדרך , כמו בחיים , צריך לדאוג לצרכי הגוף , לשינה , לאוכל , לזמנים , עצירות , הפסקות, מחסה. כל אלא מחזיקים את המסגרת שתוכל לאפשר לאדם פשוט לשהות בתוך עצמו ולזרום בזמן המסע.

אבל הזמן , והאירועים החיצוניים , הם סה"כ קרקע לטרנספורמציה פנימית , ובמקום לשלוט באירועים , האדם לומד לנוע יחד איתם.

זו הסיבה שהמעגל החיצוני בציור מחבר אותנו למקצב מסויים , אתה מסתכל החוצה ושואל - כמה מהחיים שלי נעים לפי קצב חיצוני שהוא לא שלי, וכמה מתוך הקשבה למקצב הפנימי שלי?

אתה יכול לצאת לטייל וללכת בדרכים שסללו כבר עבורך , וסדרו עבורך את הימים , היעדים , והלו"ז , אבל את רוצה לתאם את זה עם מי שאתה , כי בכל מקרה , במקור כולנו מטפסים לאותו הר של מודעות , וזה לא באמת משנה מתי כל אחד יגיע , העיקר שיגיע בדרך שלו.

אז מתחיל פה ריקוד מעניין בין הזמן לנצח , בין שליטה והכוונה של התודעה שלנו לעבר היעד שלנו, לבין התמסרות למה שיופיע שבהמשך הדרך.

השכבה השנייה - העולם הארצי - ארץ

השכבה השנייה מייצגת את העולם הגלוי שבו האנרגייה הקוסמית מתעבה לחומר, היא מופיעה דרך ציורים מסורתיים - ממש אחרי הגלגל החיצוני ביותר של הזמן - רצועה עבה וצבעונית יותר עם סמלים של יסודות בטבע.

האדמה שמשקפת מבנה ויציבות , אש ככח מניע וחום פנימי ותשוקה , מים שמביאים זרימה רכות ושקט , אוויר שקשור לנשימה , והחיבור שלנו לשמיים.

הרים , עמקים , גבהות , נחלים , ולפעמים גם מציירים את השמש והירח , כל אלא קיימים בתוך האדם.

השכבה הזו היא השתקפות , איך העולם החיצוני למעשה הוא שיקוף לכל מה שמתקיים בתוכנו.

העולם הופך מראה שמחזירה לנו את הפנימיות שלנו.

אז אפשר להגיד שהשכבה השניה במנדלת הקלצ'קרה , מביאה אותנו לרמה הארץ , ולכן גם עולה שאלה של איך האדם מתמקם ביחס לשמיים והארץ?

איפה האדם נמצא במרחב הזה ? איך אתה ממקם את עצמך ביחס לטבע , לעונות , לאדמה שאתה דורך עליה? האדם אינו רק מתבונן בטבע , הוא ממוקם בתוכו , יש לו גוף שנע בתוך העולם , והוא למעשה נקודת המפגש בין הקרקע , לבין התודעה שבתוכה הוא חיי , לפעמים הוא עף במחשבותיו בשמיים וצריך להתקרקע חזרה לגוף , לפעמים הוא כבד , דחוס וצריך להיזכר בשמיים, הנוכחות שלו בגופו מחזקת את תחושת החיבור לכאן ועכשיו ולהרגשה שלו , ולהרמוניה שלו עם הסביבה שלו, וכך העולם הופכת להיות מרחב יחסים חי.

זה כבר לוקח אותנו לשכבה השלישית - גוף האדם - המקדש הפנימי

שמעמיקים לתוך החלק השלישי של המנדלה , אפשר לראות שיש מעבר לעבר מבנה ארכיטקוני מורכב , כמו מן ארמון או מקדש אנרגטי, אנחנו עוברים מהמטבעות העגולות, חסרות המבנה לחלוקה גיאומטרית מודייקת - יש קירות , שערים , חדרים פנימיים.

אנחנו עוברים לצורת ריבוע , שמייצגת את הגוף האנושי כמרחב מגורים של התודעה , "ארמון האנרגייה", ו4 הכיוונים שמביאים איתם איכויות שונות בתוך תודעת האדם.

מזרח - שער הבהירות \ חכמה , קשר להתעוררות , פקיחת העניים.

דרום - שער העצמה והטרנספורמציה , פעולה , תנועה שחרור מהפחד, חום ותשוקה.

מערב- שער העמקה \ ריקון , התכנסות , שחרור היאחזות , חזרה לריקות , מוות.

צפון - שער היציבות \ התמרה שקטה , ריפוי , שיבה למרכז ,שקט ,וחיבור לשורשים.

כל כניסה ויציאה משער מייצגת תהליך פנימי של מעבר בין רבדים בתודעה.

הריבוע בנוסף מביא מבנה ברור לשהות בתוכו. לאדם יש מבנה אנרגטי , אופי , ייעוד , ולמעשה יציבות אוניברסלית - המבנה של האני קיים אצל כולנו , אבל האופן שבו האדם פוסע לתוכו הוא אישי , עם טביעת אצבע ייחודית, שמבקשת ממך ללכת מאי הצורה להיכרות עם עצמך.

אותם מבנים למעשה מדברים על גוף האדם כמקדש אנרגטי , עם ערוצים ומבנים שמהווים שערים לרמות תודעה מסויימות בתוך האדם.

אצל הסינים אנחנו רואים את זה דרך ההסתכלות על המרידיאנים , שמחברים אותנו לאיברים הפנימיים , שמחזיקים בתוכם איכויות אנרטיות , פזיולוגיות , פסיכולוגיות שכאשר נוצרת למעשה חסימה האותם ערוצים ואנרגיית חיים שזורמת בתוכם - נוצרת מחלה - ורק על זה אפשר להעמיק אין סוף.

פה המושג צ'י מתחלף במושג פרנה , והצ'אקרות הופכות לשערים לתודעה , צמתים שבהם האנרגייה מתוך המציאות פוגשת את תודעת האדם - תחושה, רגש , מחשבה ולמעשה את תמצית החוויה עצמה של האדם, כך שאפשר להגיד שבשכבה השלישית אנחנו נכנסים לבית שבתוך האדם.

השכבה החיצונית מביאה היא שיקוף של מה שמרחש בתוך האדם, והאדם אין לו באמת צורך ללכת לשום מקום, חוץ מלהישאר מחובר לעצמו , המנדלה למעשה מזכירה לנו שאין צורך ללכת רחוק כדי לפגוש את האלוהי שבתוכנו , כי הגוף שלנו הוא המקדש עצמו , ובליבנו שוכן ניצוץ המודעות שמחבר אותנו לאלוהות עצמה , וכך המקדש האמיתי אינו נבנה באבן , אלא מתגלה שאתה פשוט מתיישב בתוך עצמך.

לאחר הסף הפנימי אנחנו נכנסים למעשה לליבת הארמון, השכבה השלישית למעשה מתארת את הכניסה דרך אותם שערים שמאפשרים תנועה תודעתית מסויימת , ברפואה הסינית מסתכלים על כך דרך 5 האלמנטים כאשר האדמה נמצאת במרכז , שמהווה כמחזיקה את המרחב שמאפשר תנועה לשאר האלמנטים ולתהליכים שקורים בתוך מימד הזמן , המים לעץ , העץ אל האש , האש, מצמצמת למתכת וחזרה למים.

כך יוצא שהשכבה הרביעית , מייצג את ליבת הארמון , הכוחות , התנועות , הכיוונים מתכנסים ומתמזגים , הפנימיות של הארמון מייצג למעשה את החלל שמאפשר להכל מתרחש .

יש רגעים שאתה הולך בדרך , חוצה גבהות , עמקים והרים , נפגש עם אינסוף אנשים שמשקפים לך חלקים בעצמך , אתה עובר דרך מגוון שערים, מהתעורות עד עייפות ,משחרור לאקסטזה , מתמלא ומתרוקן בתוך הדרך, פוגש כאבים , וחלקים שאתה עדיין לא מקבל בעצמך ומתנגד פשוט לנשום אותם, לפעמים עולים רגעים שאתה מניח לגמרי לעצמך , לתנועה, לזה שחווה , ולזה שצופה , ופשוט מתמזג עם הדרך.

הלוטוס המרכזי - נקודת הבינדה

השכבה הפנימית ביותר של ה KALACHAKRA , פרח הלוטוס הוא לב המנדלה כולה - אם השכבה הרביעית היא התכנסות של כל התנועות לתוך שדה אחד שמכיל אותם, הלוטוס הוא רגע שבו אין תנועה , אלא הוויה טהורה .

הלוטוס מסמל את המקור האלוהי שממנו כל הדברים נולדים ואליו הם שבים.

פרח הלוטוס צומח מבוץ אבל פורח מעל המים , הוא סמל עתיק של היכולת לעלות מעל תנאי העולם המשתנים אל עבר מודעות צלולה, כאשר המרכז הזה הוא מקום שהזמן , התנועה , הניגודים , נמסים אל תוך נוכחות אחת, אותו חיבור למרכז שקט , ריק , משחרר את האדם למעשה מהזמן והמחזוריות לא על ידי ביטול האשלייה , אלא על ידי מודעות למרכז הדומם שסביבו הגלגל סובב, וכך האדם למעשה משוחרר.

חלל ריק חסר צורה ומלא באור ואהבה בלתי מותנת לקיים , בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.