מציאות מתפרקת
על שינויים והאצה בהתפתחות התודעה , הצפה של הפחד למען טרנספורמציה, הגברת המודעות, ושינוי נקודת המבט על עצמינו והאחר.
בעולם שירדנו לתוכו לקיים מערכות יחסים , להתפתח , לגדול ולהיזכר במקור שכולנו הגענו ושייכים אליו , יש תקופות של האצת של ההתפתחות , אלמנט האש גובר כדי לשרוף את המוכר, בזמן שזרימת המים בתודעת שוטפת ומציפה את אי הוודאות שצובעת את המציאות בגוונים כהים של חושך ופחד ,שמסתיר את האור של הלב שממתין מאחורי הקלעים כמו שקיעה שמסתתרת בים שעוד רגע תעלה בחזרה למעלה.
בשנים האחרונות עולה קצב ומסת האירועים העולמיים, שנדמה שכל פעם יש אירוע יותר דרמטי מהשני, שכל אירוע מספר סיפור אחר וקצת שונה, אבל נוגע כל פעם בנושאים דומים, שמשחפקים תפקיד חשוב במציאות שלנו כדי לקדם אותנו למפגש עם הפחד מאובדן השליטה , מהמוות , והכאבים שמבקשית הכרה בתוך עצמינו.
בכל תקופה כזו הרצון לאחזור בקיום ובחיים מוריד אותנו באופן אוטומאטי להתנהל מתוך לשכבת מנגנון ההישרדות שמשחק תפקיד חשוב אבל לפעמים גם תוקעת את ההתפתחות אם לא מנוהלת על ידי חלקים גבוהים יותר של התודעה.
הישרדות - חיבור לרצון לחיים
ההישרדות , הצורך במקום מוגן , לקבל מענה לצרכי הגוף,נשימה, אוכל , שינה, והרצון לחיות - היא השכבה הראשונית שאנחנו מקיימים דרכה מערכת יחסים עם עולם החומר, כמו כל תינוק שמגיע לעולם , תלותי בחיצון , רעב ופגיע.
בדרך כללש כאשר כל אלו מקבלים מענה , אפשר להתפנות בהמשך לרמות של אינטראקציה עם עולם הרגשות והתפתחות התודעה שלנו.
שאדם מאויים על הקיום שלו , מנגנון ההישרדות עוזר לו לגייס כוחות אדירים להתמודדות מול מציאות רעועה שאין בה וודאות , לנוע ולזרום בתוך הקושי והאתגרים שלה, לא בהכרח מתוך מאבק , אלא מתוך ידיעה עמוקה פנימית בת מליוני שנים של התפתחות, שפועלת מעבר למודעות שלנו, טבע של פעימה החיים שמבקשת לזרום ולסמוך עם הקיום להחזיק ולקדש את החיים בכל נשימה.
כאשר המנגנון הזה דחוק לאורך זמן הוא מתחיל להראות סימני התשה ומבקש להרפות, לנוח , להיטען, אבל בזמן אמת הוא לא מאכזב ועוזר לאדם למצוא את הכוחות האינסופיים למען החיים שוב ושוב. ואפשר לראות איך אנשים מצליחים להזיז את המציאות בתקופות קשות למען ביטחון ומקום ולהניח בו את הראש.
העניין, שלתוך אותם מנגננונים שמבקשים לאחוז ולקדש את החיים , נטפלים כוחות נוספים , רעיונות , מחשבות , תפיסות ובעיקר - האגו שלנו שמפחד למות , ופותח במאבק מול המוות שמתקיים לצד החיים.
ההישרדות לא מדברת על מאבק , היא פשוט עושה מה שצריך כדי להישאר בחיים, לפעמים היא צריכה להגן , לפעמים להרוג , אבל שהיא תקינה היא גם יודעת לזהות מתי אין צורך יותר והאיום חלף - אבל מה קורה שמערכת משתבשת ולא מצליח להירגע ? תחושות האיום והפחד נשארות כמעטן בגוף, מערכת החיסון פועלת ללא צורך , ולפעמים הגוף יכול לפתח את מחלה בה הגוף תוקף את עצמו. אלו מצבים שמתחילים כתוצאה מתודעה משובשת , שרק לאחר מכן מקבלת ביטוי של מחלה בגוף - ולכן הטיפול בגוף חייב להגיע עם טיפול גם התייחסות לתפיסת המציאות של האדם.
החלקים שמסברבים למות בתוך עצמינו , הפסולת , הזבל , מה שכבר לא משרת את ההתפתחות שלנו , אוחזים בקיום ומזהמים את המרחב התודעתי , ולא מאפשרים לריפוי להתחיל כי הגוף כל הזמן במאבק פנימי.
כולנו בסוף נמות, אבל מדובר רק על הגוף , הנשמה היא נצחית , רק שכבני אדם שכחנו את זה כי התודעה של רובנו מנוהלת על ידי הפחדים של המיינד ומזדהה עם הגוף, מה שהרבה פעמים לא מאפשר לנו להתעלות מעל תחושת ההישרדות , ללמוד לנהל את הפחדים , להביא מודעות לתחושות , לרגשות שמבקשים הכרה ולהחזיר את השקט.
כדי לא למות, האגו פותח במאבק בחלק של החיים שמבקש למות שוב ושוב כי עבר מיצוי, אנחנו לא יצור שמת פעם אחת בחיים האלה , כי החיים הם לא קו ישר של חיים ומוות , אלא מעגל שחוזר על עצמו , מתחדש , נולד מחדש , מת וקם שוב ושוב , וכשאנחנו מבינים את זה , אנחנו מבינים שהחזרה של האירועים החיצוניים , היא רק אשלייה , שהכרחית להתפחות התודעה שלנו כי כל פעם מפגישים אותנו מחדש עם המוות של חלקים בתוך עצמינו שמסרבים לשחרר, למות , ולפתוח פתח לשינוי האינספוי, קבלה של אי הוודאות של היקום, וההתפתחות שכולנו עמוק בפנים מבקשים וכבר ביקשנו לעצמינו לפני שהגענו הנה.
אז אתה יורד למקלט הפיזי , גילית אחריות , אתה כביכול מוגן , אבל בתוך עצמך עדיין מתקיימת סערה פנימית , שקוראת לך לפגוש את עצמך במקלט הפנימי שלך שכרגע , חשוך. אתה מתבונן ורואה את החלקים החשוכים בתוך עצמך , את הפחד , הזעם , האלימות הכעס , חוסר האונים, האבל, הייאוש, והפגיעות , שכל אלו נקודות כאב שמבקשות הכרה בתוך עצמך ואפשר להיות ער אליהם רק שאתה מחובר לעצמך רגשית , כי כל אלו חלק ממך , ויש להם תפקיד חשוב לסמן ולספר לך , רק שהמפגש איתם כואב , מציף , והנטייה היא להדחיק , להסיר , להתעלם, ואולי לפתוח במאבק בהם - כי אמרנו - התפיסה המשובשת מזהה הרבה מהרגשות שלו כסכנה או הפרעה (ופה מתחיל גם תהליך של מחלה ברמת הגוף). ככה שנגיד אם יש בך אלימות , ואתה רואה בה בעיה , אתה תראה את זה כבעיה גם אצל האחר, או שתדמיין לעצמך שאדם שמתנהג באלימות הוא שונה ממך ולא דווקא שיקוף שבא להראות ולספר לך משהו על עצמך.
אם השלמת עם האלימות שבך , לא תהיה לך כבר בעיה איתה בהכרח, כי אתה מבין את נקודת הכאב , הפגיעות והפחד שיושב מתחת , את תוכל לראות אותה בחמלה בעצמך וגם אצל האחר , וגם עכשיו לא לפעול מנקודת הכאב הזו כי הכרת בה.
כי הרצון האוטומאטי שלנו ושל המיינד זה לשלול רגשות וכאב בעיקר אם זה מעיד על חולשה בגלל הצורך להסיר את החלקים האלה , ולאחוז רק במה שנוח.
לכן שעולה משהו שהתודעה נסערת - עדיף פחות לחשוב אלא דווקא להרגיש ולזכור , שזה יחלוף , כי הכאב והחושך אומנם חלק ממך אבל לא מי שאתה במקור. - כי האיום הכי גדול אחרי שאיום החיצוני מזמן חלף זה תחושת האיום הפנימי שלא עברה פורקן ויכולה בהמשך לפרק את המערכת.
האמת היא ,שבמקור אתה זה שמתבונן בחוויה , ומודע אליה - וזו המודעות , לעומת זאת התודעה שלך במאבק, והכאבים שלא מרפים אוחזים בך ולא אתם בהם , והם ימשיכו לאחוז , עד שיקבלו את ההכרה שלהם , עד שתרגיש אותם עד הסוף, כי אם לא תרגיש אותם, לא תוכל לקבל את האינפורמציה התודעתית מהם כדי ללמוד מהם משהו על עצמך, ולהתפתח.
למשל אובדן ואבל שמבקש שיישבו איתו, העבר כבר מת, אבל עדיין חיי בנקודת הכאב שמבקשת הכרה , הפחד מאובדן השליטה מזכיר לך על הפגיעות והשבריריות של החיים,ועל חשיבות של מתן אמון ב אי הודאות , הייאוש שמספר על הרגש שהתייאש מול הנסיון להחזיק פנטזיה שאולי לעולם לא תתממש.
וככה, כמו הגלים בים, אותה זרימה תודעתית , חולפת ונבלעת חזרה אל הריק , ומתוך שהייה עם מה שמגיע, מתאפשר מרחב לייצר טרנספורמציה, לפרק את המטען הרגשי על ידי כך שמרגישים אותו, להיות ערים אליו, ולתת לו לחלוף מעצמו.
החושך מאיים להשתלט על הר התקווה, אבל הוא רק מצע להתפתחות של האור בתוכנו שמבקשת להאיר באהבה גם על המקומות החשוכים בתוכנו, ולהזכיר להם על תקווה ובחירה באופטימיות וקבלה מול הלא נודע, כי אף אחד לא יודע כלום.
פירוק של האשלייה
נדמה שיש מי שמנהל את האירועים מבחוץ , אבל התפיסה הזו רק מעוררת חרדה ושוללת את הכח והחופש שלנו כבני אדם, ליצור ולפרק מציאות, אנחנו שוכחים שאנחנו נסחפים לסיפורים החיצוניים , מניפולטיביים, פוליטיים , הרצון לדעת מה מתרחש בחוץ, רק מרחיק אותנו ממי שאנחנו.
מנקודת המבט שלי , מה שקורה בחוץ זה סיפור שעוטף מבנה חשיבה ישן שמבקש להתפרק ולהתרסק , בניינים תודעתיים שנבנו מתוך חזון של שלטון הפחד אחרי שנים של חיפוש אחרי יציבות מובטחת , כח , ושליטה , מאבדים את הכח והאחיזה שלהם באדמה שמבקשת לשחרר מהתנאים הקודמים שמקדשים את המאבק והמלחמה.
האמון והאחיזה בסיפורים האלה נובע מהפחד מאי וודאות והצורך לדעת את הסיבה לאירועים למרות שאף אחד לא יודע באמת כלום , כולנו מבקשים פשוט למצוא נקודות לאחוז בהם , מבנים ישנים שמבקשים להתפרק , או לעבור פינוי בינוי, או שטיל יזיז אותם משם, כי למה לא לבנות סיפור שמבקש לראות את החיים מנקדות המבט של התקווה והמודעות ?
כי האגו שלנו יודע שביום שנעשה את זה, לא נצטרך אותו להיות יותר שליט עליון על התודעה האישית שלנו , וחלקים אחרים בתוך התודעה שלנו יקבלו את קדמת הבמה.
זהות קורבנית -פתולוגיה תפיסתית שמבקשת להחלים
במקרה של מדינת ישראל, מדינה שכל הזהות שלה היא שורדת , נבנת מתוך קורבנות , שנואה כביכול על ידי העולם, וחייה בתוך מאבק על השייכות שלה מאז ההסטוריה שלה, ולפעמים נדמה שהפכה למרכז העולם, מתעוררת בה בקשה להתפתחות והתעוררות .
דווקא מדינה שמתחולת בה כל כך הרבה דרמה, קושי , ואתגר , מהווה מדינה בעלת פוטנציאל אדיר להתפתחות.
העניין שזה לא שהמדינה צריכה להתפתח , כי מדינה זו המצאה, לבסוף האנשים בתוכה הם מה שיוצרים אותה , ולכן צריך לדבר על המצב התודעתי של האנשים בתוכה ועל מה בכלל אנחנו מחוברים ?
אנחנו מחוברים על כאב משותף , שחלק ממנו הוא נושא המאבק על האדמה והשייכות , שאין לו קשר לעמים אחרים , אלא לשסע של נפרדות פנימית בתוכנו , חוסר היכולת לקבל את האחר , את הפערים , ולכן המאבק הפנימי , משתקף החוצה כמאבק חיצוני שמתרחב למעשה לעולם כולו ומשקף את העובדה , שלמעשה התודעה של מרבית האנשים בעולם חיים בתוך מאבק.
שדיברנו על ההישרדות , והרצון לחיות , אף אחד לא אמר שזה כרוך במאבק , המאבק היא דרך התנהלות של חינוך, ככה למדנו , עוצבנו, שללא מאבק, אין התפתחות , השאלה היא , מאיפה מגיע המאבק והאם הוא מחובר לאמת פנימית , או צורך בצדק, נקמה, מניפולציה כח ושליטה.
אבל האם אנחנו פתוחים לחשיבה ונקודת מבט חדשה ?
עכשיו כמובן , אנחנו לא אמורים לצאת למסע שכנועים בעולם , כי בתאכלס , אם בנאדם רוצה להגיע למצב שהכח ליצור את המציאות, או לפחות לבחור איך לתפוס אותה יהיה באמת אצלו , הוא צריך להתחבר לנקודת מבט שמרחיקה אותו מהרעשים בחוץ כדי שיוכל להתחבר לעצמו ,להבין שאין באמת עולם , או יקום, זו אשלייה ומגרש להתפתחות, כל האדם בפני עצמו הוא למעשה היקום , וגם המרכז שלו ,יקום ייחודי, שמתחבר עם עולמות נוספים שמזינים את המודעות הכוללת של כולנו , ככל שיותר יקומים יזינו מאבק , זה מה שייצור את המציאות החיצונית , ככל שיותר אנשים יגבירו את האור והתקווה בתוכם, זה מה שניצור.
עכשיו, יותר ויותר אנשים נדחקים כל פעם מחדש לנקודת השבירה שלהם מתוך המאבק , אנשים מותשים מהמלחמות, מלעשות מילואים ,מלהילחם על החיים שלהם כי מתעוררת בתוכם ידיעה שהחיים לא חייבים להיות ככה, להפך , ההישרדות קוראת אל הבית , אל המנוחה ואל ההאטה אחרי תקופות של האצה, העניין שאין צורך לעשות שום דבר , כל מה שצריך זה להיות ערים למרחב הפנימי שלנו , איפה אדם נאבק במי שהוא , בחלקים מתוך עצמו , בחושך בתוך עצמו , ואיך הוא מתנהל מול מציאות שהוא פגיע , מאוים , ובחוסר וודאות ?
התודעה הקורבנית , מאשימה את האחר בהרגשה שלי, מאשימה את האחר בבעיות שלי , ופותחת במאבק מול הצד השני , שמעוררת תגובה וצורך להתגונן , תקיפה , ומשם נכנסים ללופ של הרס שקשה לעצור אותו.
מתחת לתודעת הקורבנית , יש סה"כ כאב שמחפש הכרה בתוך עצמינו , ולא ביקש להתעטף בסיפור בהכרח , אלא פשוט להכיר בו , להכיר באבל שלנו , בפחד שלנו , בפגיעות שלנו והייאוש שמסתתר מתחת למלחמה מתמשכת.
הזיכרון הוא שהכח האמיתי זה לא לשלוט במציאות , הכח חוזר לאדם שהוא לוקח את חופש בחירה והחירות שתמיד הייתה לבחור איך להסתכל על הסיטואציה , ומאיפה לפעול בתוכה, שכדיי לפעול מתוך הלב , צריך קודם כל להסיר את כל ההסחות דעת שלא מאפשרות לראות את הדברים בבהירות וכמו שהם.
הכניעה לדברים כמו שהם , מאפשרת פתח לטרנספורמציה , ובנייה מבנה חדש על המבנה הקודם שמתפרק , ההבנה שהכאב הוא חלק מהחוויה האנושית , אבל האפשרות לזהות אותו לא כבעיה , אלא כסמן שמאפשר לנו להתחבר למי שאנחנו , ואין לא שום קשר לצדק ,סיפור , מנצחים , וצורך להנציח מאבק כדי להימנע ממנו.
אדם מבין שיש לו נקודות כאב שהוא הלביש עליהם סיפורים שמנציחים את הזהות הקורבנית בתוכו , והשחרור מהם הוא המפתח להתפתחות , האפשות להחזיר את הכח לעצמו , וככל שיותר אנשים יעשו את זה , יתבצע לבסוף גם שינוי במציאות החיצונית כי יותר ויותר אנשים יפסיקו את המאבק בתוך עצמם מה שיהדהד בהמשך גם למציאות בחיצון.
ואז בניית הזהות של אדם , היא דרך חזון , רצון להסתכל קדימה , שאלה מה הוא באמת רוצה לעצמו , ולא להפוך את החיים עצמם למסע לעבר פיתרון של הכאב על רציחה של הרגש , או הליכה עיוורת אחרי רעיונות , וחשיבה שמשאירה אותנו עבדים לסיפור שחוזר על עצמו ומחפש פתח להיוולד מחדש בצורה קצת שונה , אולי סיפור על תקווה , התגברות האור על החושך , לא מתוך מאבק , אלא מתוך התחברות חזרה למה ששייך לנו , תמיד נמצא מאוחרי הקלעים , שלכל אחד ואחד מאיתנו יש את החיבור ללב הזה , שמבקש כל פעם מחש להסיר את האשלייה ולהתחבר לאהבה בעיקר לעצמינו.
